גדעון רפאל בן-מיכאל

המדריך שלי, זבולון המר

פורסם בעיתון "מקור ראשון", כ טבת תש"ע,5.1.2010

בשנות החמישים של המאה הקודמת עברו ימי נעורי ב"חיפה האדומה", עיר חילונית מובהקת. הדתיים היו בה מתי מעט. כנער, המחפש תוכן ופעילות חברתית דתית, מצאתי את דרכי לסניף בני-עקיבא בחיפה, שפעילותו התקיימה בצריף גדול, שהיה בנוי כתבנית תיבת נח. בשנים הללו היו בסניף קומונרים בעלי שיעור קומה כמו, הרב חיים דרוקמן ויוסקה שפירא.

כאשר הייתי צעיר לימים בשבט מעפילים, מדריכי היה זבולון המר, נער יפה תואר ובלורית המתנופפת על מצחו. זבולון היה נער צעיר, מבוגר ממני בארבע שנים בלבד. כבר אז, התבלט בחוכמתו ובעמקות מחשבותיו. זכורות לי היטב הפעולות החינוכיות, שבהן הוא העלה סוגיות במחשבת ישראל ודרכנו התנועתית.

מנהיגותו הסוחפת בלטה מאד. אנו כחניכים הערצנו ואהבנו אותו. היינו קשובים לפעולותיו החינוכיות והערכיות שהעביר לנו. כל פעולה הייתה חוויה בפני עצמה וחשנו בעומקם של תכני הפעולה.

ביה"ס יבנה היסודי שבו למדתי וביה"ס העל-יסודי שבו למד זבולון שכנו באותו מבנה. אני זוכר היטב, כיצד בהפסקות, קפצתי לקומה העליונה כדי לפגוש את המדריך זבולון. היה זה קשר מיוחד שנקשר בין חניך צעיר למדריכו.

כצעיר, שהיה בתקופת עיצוב דרכו, מחשבתו ואישיותו, הייתה לזבולון תרומה משמעותית לנכסי צאן הברזל הערכיים שרכשתי.

כאן בחיפה, בהיותו מדריך בשבט מעפילים הוא הניח אבן יסוד לתחנתו הראשונה בחייו הציבוריים. לאחר שסיים הדרכתו בשבטנו הוא ריכז את חבריא ב' בסניף. גם כאן הוא התגלה כמנהיג ומחנך, הסוחף אחריו ציבור שלם. מכאן ואילך, הוא נשאב למעורבות ציבורית שנמשכה עד יום פטירתו.

זבולון חש בהערצה והחיבה שהעניקו לו חניכיו, אך הדברים הללו לא סנוורו את עיניו. הוא נשאר צנוע ולא מתנשא.

עד יום פטירתו שמרתי על קשר מיוחד. בכל צמתי החיים שלי היה קשר בינינו. לכל שמחה שאירעה במשפחתנו הוא תמיד כתב מכתב אישי לי ולשרה לרעייתי. שרה, במסגרת פעילותה הציבורית חברה עמו לרעיון ולדרך.

במסגרת לימודי באוניברסיטה כאשר התעניינתי במדיניות משרד החינוך בתקופת השר זבולון המר, איפשר לי זבולון ללא פקפוק לנבור בכל הפתקים וניירות העמדה שכתב בכתב ידו ונמצאו אז בלשכתו במשרד החינוך. היו אלה טיוטות שכתב לקראת הרצאותיו ונאומיו בפני פורומים רבים.
למדתי מהפתקים הללו על דרכו האידיאולוגית-המחשבתית של שר החינוך זבולון המר. הייתה זו משנה סדורה, שביטאה את ה"אני מאמין" שלו כאחד מקברניטי הציונות הדתית.

פעמים חשבתי, מה היה קורה לזבולון, אילו לא היה הולך לשדה הפוליטיקה. לדעתי, היה מוצא את דרכו לעולם האקדמי והיה מתמנה כפרופסור באוניברסיטה ומתבלט כאחד מאנשי הרוח בעלי המשמעות בעם ישראל.

כאשר זבולון חלה והיה קשה לבקרו כתבתי לו מכתב אישי ובו סיפרתי לו שהתפללתי להחלמתו במערת אליהו בחיפה כמנהג עדות ישראל האומרים: "מי שענה לאליהו בהר הכרמל הוא יעננו". הוא השיב לי מיד במכתב שכתב בכתב ידו. אביא רק ציטוט קצר מהמכתב: "הדברים נגעו ללבי, ואני אסיר תודה לך עליהם. תודה באמת על דבריך הטובים והחבריים ועל תפילתך למעני ולבריאותי – במערת אליהו הנביא". דרכי האל נפלאות מאתנו. תפילתי לא נענתה. זבולון הלך לבית עולמו והוא צעיר לימים.

בימים הקשים שבהם נמצאת הציונות הדתית, עליה להמשיך ביתר שאת וביתר עוז בהמשך שליחותה הלאומית והערכית. מורשתו של זבולון המר לא תמה.