גדעון רפאל בן מיכאל

איך נתנחל בלבבות?

פורסם בעתון "הצופה" ב-טו תשרי תשס"ו, 19.10.2005

קראתי בעיתון "הצופה" מאמרים רבים, המביעים את הכאב, על שאנו, הציבור הדתי-לאומי לא מצאנו את הדרך להתנחל בליבותיהם של כלל הציבור בישראל.

אני רוצה להפנות את תשומת לב הקוראים לראשיתה של הציונות הדתית שנקראה ה"מזרחי". המושג הוא קיצור מילים של המושג הערכי "מרכז רוחני", ששמה דגש על המשולש: ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל.

אין לי ספק, שבתהליך מתמשך, הזנחנו את המיקוד על הקמת "מרכז רוחני" יהודי שייתן מענה לכלל עם ישראל. אנו התקפלנו יותר פנימה אל תוך עצמנו אל הקונכייה ששמה "הצינות הדתית". הקמנו מערכת חינוך לתפארת, פיתחנו את ישיבות התיכוניות, האולפנות וישיבות ההסדר.

ללא היסוד של הכרת תורת ישראל, קשה מאד להבין את תורת ארץ ישראל. אלו כלים השלובים זה בזה. זאת הסיבה המרכזית לאי הזדהותו של הציבור הכללי עם דרכה של הציונות הדתית.

ברם, נשאלת האלה: מה עשינו ותרמנו להפצת היהדות בקרב כלל ישראל? איזה מוסדות הקמנו להפצת קרן התורה בקרב הציבור הכללי? אני הכרתי מנהלי בתי ספר על-יסודיים חילוניים שפנו אלי בתחינה, שלח לנו מורים מדור הכיפות הסרוגות שילמדו תנ"ך ותורה שבע"פ. אנו רוצים שבני הנוער יתבשמו ממידותיהם ודרכם. לצערי הרב, לא נמצאו מועמדים. צעירינו, בעלי ההשכלה התורנית לא ראו בנושא זה אתגר וצו השעה.

התוצאות קשות. תמונה עגומה, תוארה בעיתון "מעריב" מיום שישי האחרון, במאמר שפרסם העיתונאי דן מרגלית: "חגים וזמנים לדרכון". הנה מספר קטעים ממאמרו: "האליטות שהפכו את הנהירה לחו"ל לריטואל כמעט דתי בחגים, והפוליטיקאים הרבים מדי שילדיהם בחרו שלא לחיות כאן, מאבדים מסמכותם המוסרית להנהיג את האומה.
כדאי להתבונן בחודש תשרי, וגם בניסן, ימינה ושמאלה, ולהיווכח כי האליטות החילוניות נעלמו. בין כסה לעשור, וממנו ועד לשמיני עצרת, ולפני ליל הסדר או מיד אחריו, מסתלקים מנהיגי הציבור ואצילי הממון מארצם וממולדתם. הם אינם כאן, שנה אחר שנה.
הפוליטיקאים והעשירים – האליטות בעידן המודרני – חדלים להיות חלק מהחוויה הישראלית החילונית, שנרקמה סביב החגים המעצבים את ההוויה היהודית. ילדים חילונים נהגו לשחק בראש השנה וביום הכיפורים ב"איקס-מיקס-דריקס" בחצר בית הכנסת. הם השתעשעו עם האושפיזין בסוכת השכן ואכלו מצות אצל סבתא וסבא. בהתבגרם טיילו בארץ אל "בורות המים" של נעמי שמר, המפכים "מי מבוע, מי תהום ומי נהר."
בעשור האחרון הם נגררים בילדותם אחרי ההורים בשדרה החמישית בניו-יורק ובקזינו בלאס-וגאס. בני העשירים עושים סוכות ופסח על סיפון היאכטה. בעקבותיהם הולך וגדל שיעור בעלי היכולת הכלכלית הפחותה, שמחקים אותם בטיולי תיור פחות מרהיבים וממוססים את הנוהג המשפחתי-מסורתי.
זה אחד המפוררים הגדולים של הלכידות היהודית. מגמה זו אינה מנותקת ממגפת הירידה, שבהיעדר תחושת שייכות פוקדת את השכבות המובילות בישראל. מספיק להתבונן שוב לימין ולשמאל, ולראות כמה בנות ובנים לפוליטיקאים ואנשי עסקים בחרו לא לחיות כאן – והם בוודאי אינם יכולים לטעון לקשיים כלכליים – כדי להבין את מה שידוע, אבל נעטף בקשר שתיקה: האליטות החילוניות הוותיקות איבדו מסמכותן הציבורית והמוסרית להנהיג את האומה.
הגיעה השעה למסור בהדרגה מתמדת את ההנהגה הלאומית לידי עולים מרוסיה המתערים בארץ וליוצאי עיירות הפיתוח ול"כתומים." זה בלתי נמנע. גם ראוי".

מה עלינו לעשות לשינוי המציאות?
א. להקים מסגרות להפצת תורת ישראל בקרב הציבור הכללי.
ב. עלינו להכשיר מורים ומחנכים בעלי כישורים ומוטיבציה שילמדו תנ"ך, תורה שבע"פ והיסטוריה בבתי הספר הממלכתיים.
ג. עלינו לחדש ולרענן את המדרשות ליהדות עבור הציבור הכללי.
ד. על נציגינו בכנסת להיאבק על לימוד מקצוע התנ"ך בבתי הספר הכלליים כמקצוע חובה.
ה. יש להקים עמותה שתפיץ יהדות ולימוד תורה באינטרנט. ראו את הצלחתו הבלתי רגילה של אתר "הדף היומי" באינטרנט, שהיוזמה להקמתו באה מפעילים מהיהדות החרדית.
ו. עלינו להגדיל את מספר הרבנים הגדולים והייחודיים בהפצת תורה לכלל עם ישראל כדוגמת הרב מאיר ישראל לאו שליט"א והרב מוטי אלון שליט"א שתרומתם אדירה.
ז. עלינו לשנות את סדר העדיפויות של המשולש הערכי ב"מרכז הרוחני" שיתחדש, ראשית תורת ישראל, אחריה עם ישראל ואחריה ארץ ישראל. זהו, לדעתי הסדר הנכון.
ח. להגשמת ההצעות הללו דרוש ממון רב. איני בטוח שניוושע מתקציבים ממשלתיים. עלינו להקים הקדש מיוחד למימוש מטרה זו, שיתנהל על פי אמות מידה מוסריות ועל פי כללי המינהל התקין. באם יחוש הציבור שכך מתנהלת מערכת חשובה זו, הוא גם יתרום בעין יפה.

פעילות זו, עלינו לקיים כמאמר הפסוק: " דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" ואז יתקיים "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".