גדעון בן מיכאל
יובל מדינת ישראל והיובל בתורה
פורסם ב"עלון שאנן"
שנת תשנ"ח היא שנת היובל להקמת מדינת ישראל. מקור השם "יובל" מצוי בספר ויקרא, פרשת "בהר", פרק כ"ה, א' - י"ד. כאשר עיינתי בפסוקים הללו, מיד עלתה במוחי המחשבה, כיצד לקשר בין ה"יובל" במקרא ליובל מדינת ישראל.
עם הקמת המדינה, מייסדי המדינה כתבו את מגילת העצמאות. כותביה קישרו בין התנ"ך וההצהרה על הקמת מדינת ישראל. בפתיחת מגילת העצמאות נכתב: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים".
בהמשך, בתמצית, ממשיכה מגילת העצמאות ומספרת לנו את תולדות הציונות, השואה הנוראה שעברה עלינו, החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 והקמת המדינה ב - ה' באייר תש"ח.
בהמשך כתוב: "מדינת ישראל...תהא מושתת על יסוד החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות".
הייתי מגדיר את מגילת העצמאות כמסמך המגדיר את הזהות היהודית-ציונית של המדינה ומבטיח שלטון דמוקרטי ושויון זכויות לכל המעוטים.
יסודותיה של מגילת העצמאות משמשות כנדבך ראשון בחוק היסוד: "כבוד האדם וחירותו".
בסעיף 1, עקרונות היסוד, כתוב בחוק: "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל".
בסעיף 1 א: "חוק יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".
כדי לא להרחיב את היריעה, לא הבאתי דוגמאות של חוקים נוספים כגון, חוק הרבנות הראשית, בתי דין רבניים, נשואין וגירושין וכיו"ב, כדי להראות כיצד חוקים מסויימים מבטאים את הצהרת המחוקק על אופייה היהודי של המדינה.
לאחר שהבהרנו בקצרה את אופייה היהודי-ציוני-דמוקרטי של המדינה, נתחיל לקשר בין המקורות והפרשנות של שמיטה ויובל [הכרוכים זה בזה] ליובל מדינת ישראל. במאמר זה נעסוק בענינים הרעיוניים ולא ההלכתיים.
ראשית, נביא את הפסוקים מהתורה:
"וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת ל-ה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת ל-ה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור שנת שבתון יהיה לארץ והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושביך הגרים עמך... וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים, שבע פעמים והיו לך שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה, והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו... יובל היא שנת החמישים שנה תהייה לכם... כי יובל הוא קודש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה. בשנת היובל בזאת תשובו איש אל אחוזתו".
שני שיאים קיימים בשמיטה. השיא הראשון, בכל שנה שביעית "שבתה הארץ ל-ה'" והשיא השני: אחרי ספירה של שבע שנות שמיטה, שהם ארבעים ותשע שנים, באה שנת היובל, שהינה שנת שיא: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא תהייה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו...בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו".
שנת תשנ"ח היא שנת היובל להקמת מדינת ישראל. מקור השם "יובל" מצוי בספר ויקרא, פרשת "בהר", פרק כ"ה, א' - י"ד. כאשר עיינתי בפסוקים הללו, מיד עלתה במוחי המחשבה, כיצד לקשר בין ה"יובל" במקרא ליובל מדינת ישראל.
עם הקמת המדינה, מייסדי המדינה כתבו את מגילת העצמאות. כותביה קישרו בין התנ"ך וההצהרה על הקמת מדינת ישראל. בפתיחת מגילת העצמאות נכתב: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים".
בהמשך, בתמצית, ממשיכה מגילת העצמאות ומספרת לנו את תולדות הציונות, השואה הנוראה שעברה עלינו, החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 והקמת המדינה ב - ה' באייר תש"ח.
בהמשך כתוב: "מדינת ישראל...תהא מושתת על יסוד החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות".
הייתי מגדיר את מגילת העצמאות כמסמך המגדיר את הזהות היהודית-ציונית של המדינה ומבטיח שלטון דמוקרטי ושויון זכויות לכל המעוטים.
יסודותיה של מגילת העצמאות משמשות כנדבך ראשון בחוק היסוד: "כבוד האדם וחירותו".
בסעיף 1, עקרונות היסוד, כתוב בחוק: "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל".
בסעיף 1 א: "חוק יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".
כדי לא להרחיב את היריעה, לא הבאתי דוגמאות של חוקים נוספים כגון, חוק הרבנות הראשית, בתי דין רבניים, נשואין וגירושין וכיו"ב, כדי להראות כיצד חוקים מסויימים מבטאים את הצהרת המחוקק על אופייה היהודי של המדינה.
לאחר שהבהרנו בקצרה את אופייה היהודי-ציוני-דמוקרטי של המדינה, נתחיל לקשר בין המקורות והפרשנות של שמיטה ויובל [הכרוכים זה בזה] ליובל מדינת ישראל. במאמר זה נעסוק בענינים הרעיוניים ולא ההלכתיים.
ראשית, נביא את הפסוקים מהתורה:
"וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת ל-ה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת ל-ה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור שנת שבתון יהיה לארץ והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושביך הגרים עמך... וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים, שבע פעמים והיו לך שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה, והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו... יובל היא שנת החמישים שנה תהייה לכם... כי יובל הוא קודש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה. בשנת היובל בזאת תשובו איש אל אחוזתו".
שני שיאים קיימים בשמיטה. השיא הראשון, בכל שנה שביעית "שבתה הארץ ל-ה'" והשיא השני: אחרי ספירה של שבע שנות שמיטה, שהם ארבעים ותשע שנים, באה שנת היובל, שהינה שנת שיא: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא תהייה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו...בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו".
{חלק מהמקורות נמצאים בהרחבה בספרה של נחמה ליבוביץ:"עיונים בספר דברים",פרשת "בהר".}
ערכים, אידאולוגיה, אחווה ושלום
עם תום שנת השמיטה, אנו חייבים במצוות "הקהל". בספר דברים, ל"א' ,י' - י"ג נכתב: "ויצו משה אותם לאמור, מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות, בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באוזניהם הקהל את העם האנשים והנשים והטף וברך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלוקיכם ושמרו לעשות כל דברי התורה הזאת".
לאמור, בתום שנת השמיטה משננים ולומדים את הערכים הגלומים בתורה. ערכים שיש להפנימם ואח"כ להשתדל להגשימם.
בעל "כלי יקר" בפירושו לפסוק י"ב כותב: "הקהל" שנת השמיטה גורס גם כן ההקהלה והשלום, ע"י שלא ייזרע ולא יצמח בו ואכלו אביוני עמו, כי אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת השבע כבעל הבית, וזה בלי ספק סיבת השלום. כי כל דברי ריבות נמשכים ממידת "שלי - שלי" וזה אומר "כולו שלי" וזה אומר "כולו שלי" ובשנה השביעית הכל שוויון וזה באמת ענין השלום."
הרב קוק במאמרו "שבת הארץ" כותב את הדברים הבאים:
היחיד מתנער מחיי החול לפרקים קרובים - בכל שבת... את אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד הוא לאומה זו (שהיצירה האלוקית נטועה בקרבה באופן בולט ונצחי). כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור האלוקי שלה (=השבת) בכל מלוא זהרו, אשר לא ישביתוהו חיי-החברה-של-חול עם העמל והדאגה, הזעף והתחרות אשר להם, למען תוכל להתגלות בקרבה פנימה טהרת נשמתה בכללותה כמו שהיא, ואם אותה האביריות (= קשיחות הלב) המוכרחת להתלוות על כל סדר של חיי ציבור קבועים, גורמת להקטין את עדינות החיים המוסרית, והניגוד המתמיד שבין השמיעה האידיאלית להכרזה של חסד ואמת, חמלה ורחמים, לבין הנגישה והכפיה ולחץ הקפידה של קניין ורכוש, המוכרחים להיראות בעולם המעשי, גורם הרחקה לאור האלוקי מתכונת הכרתה הציבורית של האומה...הנה הפסקת הסדר החברתי בצדדים ידועים, מתקופה לתקופה, מביאה לאומה זו, כשהיא מסודרת על מכונה, לידי עלייתה העצמית למרומי התכונות הפנימיות שבחיים המוסריים והרוחניים, מצד התוכן האלוקי שבהם, העומד למעלה למעלה מכל תכסיס וסדר חברתי והוא מעבד ומעלה את הסדרים החברתיים ונותן להם שלמותם.
שנת שבתון מוכרחת היא לאומה ולארץ שנת שקט ושלווה, באין נוגש ורודה. "לא יגוש את רעו ואת אחיו, כי קרא שמיטה לה' ". שנת שיוויון ומרגוע, התפשטות הנשמה כהרחבתה של היושב האלוקי, המכלכל חיים בחסד, אין רכוש פרטי מסויים ולא זכות קפדנית, ושלום אלוקי שורר על כל אשר נשמה באפו "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול".
אין חילול קודש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות יבולה של שנה זו, וחמדת העושר, המתגרה על ידי המסחר, משתכחת - "לאכלה - ולא לסחורה", עין טובה והוקרה נאמנה באה לכל ברכת ה' אשר בפרי הארץ. "לאכלה - ולא להפסד", (פסחים נ"כ, ע"ב:שאסור להפסיק פרי הראוי לאכילה). האדם חוזר אל טבעו הרענן, עד אשר לא יצטרך לרפואות למחלות, שהן באות ברובן על ידי הריסת (שיווי) המשקל של החיים, בהתרחקם מטהרת הטבע הרוחני והחומרי: "לאכלה - ולא למלוגמא (רש"י: רפואה), לאכלה - ולא לעשות ממנה אפיקטוזין (שלוקחין להקיא המאכל)" (סוכה מ, ע"ב), רוח קדושה ואצילות שפוך על פני כל "שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה' ".
היציאה מן ההשתקעות בחומרנות
שנת השמיטה באה להוציא את האדם מן ההשתקעות בחומרנות. הסכנה בעבודה, שאדם יעבוד ללא גבול, ללא הפסק - האדם יהיה משועבד לעבודה. בשעבוד מעין זה, יש חשש שהאדם לא יהיה פנוי גם לענינים שברוח.
בעל "עקדת יצחק" כותב בענין זה:
"העניין השני...כי במספר שבע שני העבודה ושביתת השביעיות העיר את לבנו, כי לא שולחנו הנה להיות עבדים נמכרים לאדמה, כי אם לתכלית אחר נכבד ונפלא ממנו. ושלא נתכוון בעבודתה רק לכדי צורך אוכל נפש ושאר הסיפוקים, בעוד שעלינו להשתדל בהשגת התכלית העליון: וזאת היא כוונת מתנת הארץ הזאת אל זאת האדמה, שכניסתן לארץ אינה להשתעבד לה ולעבודתה ולהוציא תועלתיה וליצור בארצותם (בראשית לד, כא): "וישבו בארץ ויסחרו אותה והארץ הנה רחבת ידים לפניכם". רק הכוונה כדי שיעמדו על עצמם וידרשו שלמותם, כפי רצון בוראם, ובין כך יסתפקו מאשר יצטרכו לכדי חיותם.
ולקיים ולחזק זה העניין ההכרחי להם נכתב ונמסר בידם לסימן גדול, שיעבדו אותה שש שנים וישמטוה בשביעית, כדי שיוודע להם, כי לא בכוח עבודת האדם יגבר איש, אבל שעבודתם היא דבר ששובתין ממנה לשם ה', כמו שפרש ואמר: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך" - כדי שיוודע לך שאין המכוון לך מעבודתה רק מה שיצטרך לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך, שהם אביוני העם, והיותר מזה ראוי להחרימו ולתת מאכל לבהמת השדה ולחיית הארץ".
ענין החמלה
הרמב"ם ב"מורה נבוכים" ג' , פרק ל"ט מקשר את שמיטה ויובל לחמלה:
"ואמנם כל המצווה אשר ספרנום בהלכות שמיטה ויובל מהם לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם, כמו שאמר: "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה" (שמות כ"ג, י"א) ושתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעומדה בשמיטה.
בעל "מנחה בלולה" כותב בענין זה: "ושבתה הארץ" - לא גזרה התורה המצווה הזאת אלא לחמלה על בני אדם, שאין להם שדות וכרמים, שיהיו שמחים בשנת השמיטה, כמו שהעשירים שמחים בשאר השנים".
בעל "משך חוכמה" מדגיש את ענין הטבה לזולת וכך הוא כותב: " שש שנים" -
ענין השנים כימי בראשית וכך אמרו (ב"תורת כהנים"): כשם שנאמר "שבת ל-ה' "
בשבת בראשית - כן בשמיטה. ולזה ביום השלישי וביום השישי נאמר "כי טוב",
שתי פעמים !".
צבירה רוחנית מיובל ליובל
הרב קוק במאמרו "שבת הארץ" רואה בשנת היובל, שנת שיא, שנה של שיא הצבירה הרוחנית. כך הוא כותב במאמרו:
"וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה". ומצינור החיים של היובל...הולך ומתעלה הוא הרוח, עד שנצבר כוח גדול ועצום, שיש בו די אונים לא רק לגלות את הטוב שישנו במזומן באוצר חיי האומה, (שיש בו לא רק) לשמור את צביון החיים, כמידתה של השמיטה, כי אם גם ליישר את המעקשים והקלקולים של העבר ולהעמיד את מצב חיי האומה על פי הווייתה המקורית, להשיבם לימי העלומים ברעננות מטעה... "והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם". רוח אל-עליון של הסליחה הכללית, הפוגשת את כל יחיד בכל יום הכיפורים, מתעלה כאן בקדושת היובל בצביון כללי, בהתלבש האומה ברוח סליחה ותשובה ליישר את כל עיוותי-העבר".
הרב שמשון רפאל הירש בפירושו לויקרא, פרק כ"ב כותב:
"שבע שבתות שנים - אך לא שבע שנים רצופות, אלא שבע שנים שבע פעמים: שבע תקופות-שבת בנות שבע שנים, כפי שנקבעו בפסוקים הקודמים (תורת כוהנים).
זמן זה הנמשך שבע תקופות-שבת הוא גם תקופה רצופה של תשע וארבעים שנה. וכעין זה מצאנו גם בספירת העומר; אף היא כוללת שתי ספירות: ספירה של שבע שבתות וספירה של תשעה וארבעים יום עד ליום החמשים. ספירת העומר היא ספירת היחיד; ואילו ספירת שמיטה ויובל היא ספירת האומה, וזו משמעות ספירת העומר של היחיד: בשבע שבתות הוא נכנע לה' וממליכו כבורא וכמלך; ועל יסוד זה הוא חותר שבע פעמים לקראת חירות מוסרית, ועל ידי כך יהא ראוי לקבלת תורה (שבע שבתות ותשעה וארבעים יום). וזו משמעות ספירת שמיטה ויובל של האומה: בשבע שנות-שבת היא נכנעת לה', שאדמתה הלאומית קנויה לו; ועל יסוד זה היא חותרת שבע פעמים לקראת חירות מדינית פנימית, ועל ידי כך תהא ראויה לתחיית היובל של המדינה (שבע שבתות שנים ותשע וארבעים שנה - ראה להלן פסוקים ט' - י'). נמצאת זו משמעות הפסוק שלנו: ספור לך שבע שבתות שנים; ואותן שבע תקופות תהיינה יחד עם זה רק תקופה אחת של תשע וארבעים שנה".
דרור, חופש וחרות
שנת היובל מבטאת את החופש במעלתו הגבוהה והצרופה. "וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא".
נשאלת השאלה מה הקשר בין דרור ליובל ? ר' אברהם בדרשי בספרו "חותם תוכנית" מבחין בין המושג חופש למושג דרור, וכך הוא כותב: "שניהם הפכים לעבדות, ואולם דרור נכבד, מאשר הנחתו זכות וטהרה ועל זה יאמר דרור על כל דבר שהוא בלי זיוף ובלי תערובת...וכן באומרו "וקראתם דרור", לא אמר: "וקראתם חופש", כי ענין החופש אינו כי אם הסרת השעבוד הגדול, אבל דרור הוא ההצלה מן העבדות לגמרי... ולא תמצא חופש כי אם לנמכר לשש והחופש ההוא אינה ההסרה מן העבדות לגמרי, שאם ירצה האדון לרצוע אוזנו, יעבדנו עד שנת היובל, אבל ליציאת העבדים ביובל אמר "וקראתם דרור", שאין דרך לאדון להשתעבד בו עוד ועל זה אמר בו לשון "דרור". ר' שלמה אהרון ורטהיימר שעסק בשמות נרדפים כתב: "חופש" הוא הפך שעבוד העבדות והמלאכה ו"דרור" הוא החרות, הפך השעבוד לאיש ואדנותו עליו, כי הוא בן חורין ואדון לעצמו".
לסיכום, נוכל לומר, שנת ה - 50 למדינת ישראל היא שנה של "חשבון נפש" - חשבון נפש לאומי וחשבון נפש פרטי. שנת ה - 50 היא גם שנה של אופטימיות. בשנה זו, אנו מישרים מבטינו קדימה. רעיונותיהם של הפרשנים שהבאנו, יכולים לשמש מראה דרך לביסוס שאיפותינו . באם אמקד את דבריהם, נוכל לומר לעצמנו, לילדינו ולתלמידינו, מהם המאוויים העיקריים שלנו בפרוס שנת ה - 50 למדינת ישראל:
* שאיפה לעלייה רוחנית.
* שאיפה לאחדות ישראל.
* שאיפה לתיקון החברה והצדק חברתי.
* שאיפה לשלום פנימי ושלום חיצוני.
בוודאי ישנן שאיפות רבות ונוספות בתחומי החברה והכלכלה. הבאתי רק את הדברים הנ"ל כי הם קשורים לרעיונות הערכיים הטמונים בשנת היובל בתורה.
דתיים וחילוניים חיים בכפיפה אחת במדינת ישראל. אנו יכולים, ואנו צריכים לחיות יחדיו. הדבר אפשרי. עלינו לדעת כי רק שילוב של ערכי יהדות ודמוקרטיה הם הבסיס לדו קיום בין דתיים וחילוניים.
אסיים בדברי הנחמה של הנביא ישעיהו (ישעיהו נ"א ז - ח'):
"מה נאוו על ההרים רגלי המבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה, אומר לציון מלך אלוקייך. קול צופייך נשאו קול, יחדיו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון".
ערכים, אידאולוגיה, אחווה ושלום
עם תום שנת השמיטה, אנו חייבים במצוות "הקהל". בספר דברים, ל"א' ,י' - י"ג נכתב: "ויצו משה אותם לאמור, מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות, בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באוזניהם הקהל את העם האנשים והנשים והטף וברך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלוקיכם ושמרו לעשות כל דברי התורה הזאת".
לאמור, בתום שנת השמיטה משננים ולומדים את הערכים הגלומים בתורה. ערכים שיש להפנימם ואח"כ להשתדל להגשימם.
בעל "כלי יקר" בפירושו לפסוק י"ב כותב: "הקהל" שנת השמיטה גורס גם כן ההקהלה והשלום, ע"י שלא ייזרע ולא יצמח בו ואכלו אביוני עמו, כי אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת השבע כבעל הבית, וזה בלי ספק סיבת השלום. כי כל דברי ריבות נמשכים ממידת "שלי - שלי" וזה אומר "כולו שלי" וזה אומר "כולו שלי" ובשנה השביעית הכל שוויון וזה באמת ענין השלום."
הרב קוק במאמרו "שבת הארץ" כותב את הדברים הבאים:
היחיד מתנער מחיי החול לפרקים קרובים - בכל שבת... את אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד הוא לאומה זו (שהיצירה האלוקית נטועה בקרבה באופן בולט ונצחי). כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור האלוקי שלה (=השבת) בכל מלוא זהרו, אשר לא ישביתוהו חיי-החברה-של-חול עם העמל והדאגה, הזעף והתחרות אשר להם, למען תוכל להתגלות בקרבה פנימה טהרת נשמתה בכללותה כמו שהיא, ואם אותה האביריות (= קשיחות הלב) המוכרחת להתלוות על כל סדר של חיי ציבור קבועים, גורמת להקטין את עדינות החיים המוסרית, והניגוד המתמיד שבין השמיעה האידיאלית להכרזה של חסד ואמת, חמלה ורחמים, לבין הנגישה והכפיה ולחץ הקפידה של קניין ורכוש, המוכרחים להיראות בעולם המעשי, גורם הרחקה לאור האלוקי מתכונת הכרתה הציבורית של האומה...הנה הפסקת הסדר החברתי בצדדים ידועים, מתקופה לתקופה, מביאה לאומה זו, כשהיא מסודרת על מכונה, לידי עלייתה העצמית למרומי התכונות הפנימיות שבחיים המוסריים והרוחניים, מצד התוכן האלוקי שבהם, העומד למעלה למעלה מכל תכסיס וסדר חברתי והוא מעבד ומעלה את הסדרים החברתיים ונותן להם שלמותם.
שנת שבתון מוכרחת היא לאומה ולארץ שנת שקט ושלווה, באין נוגש ורודה. "לא יגוש את רעו ואת אחיו, כי קרא שמיטה לה' ". שנת שיוויון ומרגוע, התפשטות הנשמה כהרחבתה של היושב האלוקי, המכלכל חיים בחסד, אין רכוש פרטי מסויים ולא זכות קפדנית, ושלום אלוקי שורר על כל אשר נשמה באפו "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול".
אין חילול קודש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות יבולה של שנה זו, וחמדת העושר, המתגרה על ידי המסחר, משתכחת - "לאכלה - ולא לסחורה", עין טובה והוקרה נאמנה באה לכל ברכת ה' אשר בפרי הארץ. "לאכלה - ולא להפסד", (פסחים נ"כ, ע"ב:שאסור להפסיק פרי הראוי לאכילה). האדם חוזר אל טבעו הרענן, עד אשר לא יצטרך לרפואות למחלות, שהן באות ברובן על ידי הריסת (שיווי) המשקל של החיים, בהתרחקם מטהרת הטבע הרוחני והחומרי: "לאכלה - ולא למלוגמא (רש"י: רפואה), לאכלה - ולא לעשות ממנה אפיקטוזין (שלוקחין להקיא המאכל)" (סוכה מ, ע"ב), רוח קדושה ואצילות שפוך על פני כל "שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה' ".
היציאה מן ההשתקעות בחומרנות
שנת השמיטה באה להוציא את האדם מן ההשתקעות בחומרנות. הסכנה בעבודה, שאדם יעבוד ללא גבול, ללא הפסק - האדם יהיה משועבד לעבודה. בשעבוד מעין זה, יש חשש שהאדם לא יהיה פנוי גם לענינים שברוח.
בעל "עקדת יצחק" כותב בענין זה:
"העניין השני...כי במספר שבע שני העבודה ושביתת השביעיות העיר את לבנו, כי לא שולחנו הנה להיות עבדים נמכרים לאדמה, כי אם לתכלית אחר נכבד ונפלא ממנו. ושלא נתכוון בעבודתה רק לכדי צורך אוכל נפש ושאר הסיפוקים, בעוד שעלינו להשתדל בהשגת התכלית העליון: וזאת היא כוונת מתנת הארץ הזאת אל זאת האדמה, שכניסתן לארץ אינה להשתעבד לה ולעבודתה ולהוציא תועלתיה וליצור בארצותם (בראשית לד, כא): "וישבו בארץ ויסחרו אותה והארץ הנה רחבת ידים לפניכם". רק הכוונה כדי שיעמדו על עצמם וידרשו שלמותם, כפי רצון בוראם, ובין כך יסתפקו מאשר יצטרכו לכדי חיותם.
ולקיים ולחזק זה העניין ההכרחי להם נכתב ונמסר בידם לסימן גדול, שיעבדו אותה שש שנים וישמטוה בשביעית, כדי שיוודע להם, כי לא בכוח עבודת האדם יגבר איש, אבל שעבודתם היא דבר ששובתין ממנה לשם ה', כמו שפרש ואמר: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך" - כדי שיוודע לך שאין המכוון לך מעבודתה רק מה שיצטרך לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך, שהם אביוני העם, והיותר מזה ראוי להחרימו ולתת מאכל לבהמת השדה ולחיית הארץ".
ענין החמלה
הרמב"ם ב"מורה נבוכים" ג' , פרק ל"ט מקשר את שמיטה ויובל לחמלה:
"ואמנם כל המצווה אשר ספרנום בהלכות שמיטה ויובל מהם לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם, כמו שאמר: "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה" (שמות כ"ג, י"א) ושתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעומדה בשמיטה.
בעל "מנחה בלולה" כותב בענין זה: "ושבתה הארץ" - לא גזרה התורה המצווה הזאת אלא לחמלה על בני אדם, שאין להם שדות וכרמים, שיהיו שמחים בשנת השמיטה, כמו שהעשירים שמחים בשאר השנים".
בעל "משך חוכמה" מדגיש את ענין הטבה לזולת וכך הוא כותב: " שש שנים" -
ענין השנים כימי בראשית וכך אמרו (ב"תורת כהנים"): כשם שנאמר "שבת ל-ה' "
בשבת בראשית - כן בשמיטה. ולזה ביום השלישי וביום השישי נאמר "כי טוב",
שתי פעמים !".
צבירה רוחנית מיובל ליובל
הרב קוק במאמרו "שבת הארץ" רואה בשנת היובל, שנת שיא, שנה של שיא הצבירה הרוחנית. כך הוא כותב במאמרו:
"וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה". ומצינור החיים של היובל...הולך ומתעלה הוא הרוח, עד שנצבר כוח גדול ועצום, שיש בו די אונים לא רק לגלות את הטוב שישנו במזומן באוצר חיי האומה, (שיש בו לא רק) לשמור את צביון החיים, כמידתה של השמיטה, כי אם גם ליישר את המעקשים והקלקולים של העבר ולהעמיד את מצב חיי האומה על פי הווייתה המקורית, להשיבם לימי העלומים ברעננות מטעה... "והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם". רוח אל-עליון של הסליחה הכללית, הפוגשת את כל יחיד בכל יום הכיפורים, מתעלה כאן בקדושת היובל בצביון כללי, בהתלבש האומה ברוח סליחה ותשובה ליישר את כל עיוותי-העבר".
הרב שמשון רפאל הירש בפירושו לויקרא, פרק כ"ב כותב:
"שבע שבתות שנים - אך לא שבע שנים רצופות, אלא שבע שנים שבע פעמים: שבע תקופות-שבת בנות שבע שנים, כפי שנקבעו בפסוקים הקודמים (תורת כוהנים).
זמן זה הנמשך שבע תקופות-שבת הוא גם תקופה רצופה של תשע וארבעים שנה. וכעין זה מצאנו גם בספירת העומר; אף היא כוללת שתי ספירות: ספירה של שבע שבתות וספירה של תשעה וארבעים יום עד ליום החמשים. ספירת העומר היא ספירת היחיד; ואילו ספירת שמיטה ויובל היא ספירת האומה, וזו משמעות ספירת העומר של היחיד: בשבע שבתות הוא נכנע לה' וממליכו כבורא וכמלך; ועל יסוד זה הוא חותר שבע פעמים לקראת חירות מוסרית, ועל ידי כך יהא ראוי לקבלת תורה (שבע שבתות ותשעה וארבעים יום). וזו משמעות ספירת שמיטה ויובל של האומה: בשבע שנות-שבת היא נכנעת לה', שאדמתה הלאומית קנויה לו; ועל יסוד זה היא חותרת שבע פעמים לקראת חירות מדינית פנימית, ועל ידי כך תהא ראויה לתחיית היובל של המדינה (שבע שבתות שנים ותשע וארבעים שנה - ראה להלן פסוקים ט' - י'). נמצאת זו משמעות הפסוק שלנו: ספור לך שבע שבתות שנים; ואותן שבע תקופות תהיינה יחד עם זה רק תקופה אחת של תשע וארבעים שנה".
דרור, חופש וחרות
שנת היובל מבטאת את החופש במעלתו הגבוהה והצרופה. "וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא".
נשאלת השאלה מה הקשר בין דרור ליובל ? ר' אברהם בדרשי בספרו "חותם תוכנית" מבחין בין המושג חופש למושג דרור, וכך הוא כותב: "שניהם הפכים לעבדות, ואולם דרור נכבד, מאשר הנחתו זכות וטהרה ועל זה יאמר דרור על כל דבר שהוא בלי זיוף ובלי תערובת...וכן באומרו "וקראתם דרור", לא אמר: "וקראתם חופש", כי ענין החופש אינו כי אם הסרת השעבוד הגדול, אבל דרור הוא ההצלה מן העבדות לגמרי... ולא תמצא חופש כי אם לנמכר לשש והחופש ההוא אינה ההסרה מן העבדות לגמרי, שאם ירצה האדון לרצוע אוזנו, יעבדנו עד שנת היובל, אבל ליציאת העבדים ביובל אמר "וקראתם דרור", שאין דרך לאדון להשתעבד בו עוד ועל זה אמר בו לשון "דרור". ר' שלמה אהרון ורטהיימר שעסק בשמות נרדפים כתב: "חופש" הוא הפך שעבוד העבדות והמלאכה ו"דרור" הוא החרות, הפך השעבוד לאיש ואדנותו עליו, כי הוא בן חורין ואדון לעצמו".
לסיכום, נוכל לומר, שנת ה - 50 למדינת ישראל היא שנה של "חשבון נפש" - חשבון נפש לאומי וחשבון נפש פרטי. שנת ה - 50 היא גם שנה של אופטימיות. בשנה זו, אנו מישרים מבטינו קדימה. רעיונותיהם של הפרשנים שהבאנו, יכולים לשמש מראה דרך לביסוס שאיפותינו . באם אמקד את דבריהם, נוכל לומר לעצמנו, לילדינו ולתלמידינו, מהם המאוויים העיקריים שלנו בפרוס שנת ה - 50 למדינת ישראל:
* שאיפה לעלייה רוחנית.
* שאיפה לאחדות ישראל.
* שאיפה לתיקון החברה והצדק חברתי.
* שאיפה לשלום פנימי ושלום חיצוני.
בוודאי ישנן שאיפות רבות ונוספות בתחומי החברה והכלכלה. הבאתי רק את הדברים הנ"ל כי הם קשורים לרעיונות הערכיים הטמונים בשנת היובל בתורה.
דתיים וחילוניים חיים בכפיפה אחת במדינת ישראל. אנו יכולים, ואנו צריכים לחיות יחדיו. הדבר אפשרי. עלינו לדעת כי רק שילוב של ערכי יהדות ודמוקרטיה הם הבסיס לדו קיום בין דתיים וחילוניים.
אסיים בדברי הנחמה של הנביא ישעיהו (ישעיהו נ"א ז - ח'):
"מה נאוו על ההרים רגלי המבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה, אומר לציון מלך אלוקייך. קול צופייך נשאו קול, יחדיו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה