מסכת אבות דרבי נתן

גדעון רפאל בן-מיכאל

מסכת אבות דרבי נתן

פורסם ב"עלון שאנן", גיליון 148, תשרי תשס"ט

בכוונתי לחשוף בפניכם מסכת עלומה, שרק מעטים לומדים אותה והיא מסכת אבות דרבי נתן. מסכת זו נמצאת בקובץ של המסכתות הקטנות, הנמצאות בדרך כלל בסוף מסכת נזיקין. מסכת זו שייכת לתחום המוסר ועולם הערכים היהודי ומומלץ ללומדה וללמדה.

מסכתות קטנות הן קבוצת חיבורים הערוכים בסגנון המשנה. הן נחשבות בדרך כלל כברייתות (כלומר ספרות השייכת לתקופת התנאים), אולם חלקן נכתב בתקופות מאוחרות יותר. המסכתות הקטנות נבדלות מן התוספתא בכך שחלק מהן מאוחרות, ובכך שבניגוד לתוספתא - רובן אינן ערוכות לפי סדר המסכתות המשנה.

מסכת אבות דרבי נתן היא מעין ברייתא או תוספתא למשניות פרקי אבות. המסכת מיוחסת לרבי נתן הבבלי שחי לפני דורו של רבי יהודה הנשיא. המסכת הזאת, ככל המסכתות הקטנות הירושלמיות, מכילה מאמרים מלוקטים על דרך הלמוד והמוסר. בין החוקרים קיימת מחלוקת בדבר זהותו וזמנו של רבי נתן. וכן קיימות שתי נוסחאות של הספר אבות דרבי נתן א' ואבות דרבי נתן ב'. עם דיכוי מרד בר כוכבא על-ידי הרומאים, מצב היהודים בארץ ישראל הורע אף יותר. בבבל, לעומת זאת, לא הגיעה ידם הארוכה של הרומאים. שם קם מרכז יהודי חדש שהתבסס בעיקר בעיר נהרדעא, שם ישב ה"ריש גלותא".

רבי נתן הבבלי היה בנו של ה"ריש גלותא". למרות הצרות שתכפו את ארץ ישראל, עזב רבי נתן את ביתו ומעמדו המכובד ועלה ארצה כדי ללמוד תורה ולשמש את התנאים הגדולים בדורו. כשהוא הגיע לארץ ישראל הוא התפעל עמוקות מנכונותם של יושבי הארץ למסור את נפשם על קידוש השם. גם אנשים פשוטי עם מתו מות גיבורים כי שמרו את מצוות התורה.

וכך הוא מספר במכילתא, שמות כ על מאורעות אותם הימים: "לאוהבי ולשומרי מצוותי, אלו ישראל שהם יושבים בארץ ישראל ונותנים נפשם על המצוות. מה לך יוצא ליהרג? על שמלתי את בני! מה לך יוצא להישרף? על שקראתי בתורה! מה לך יוצא ליצלב? על שאכלתי מצה! מה לך לוקה מאה פרגול (מלקות)? על שנטלתי את הלולב".

במשך זמן נאלץ רבי נתן לנדוד מארץ ישראל והוא סייר בארצות הסמוכות. רק כשעלה לשלטון הקיסר החדש, אנטוניוס פיוס והמצב הוקל, הוא חזר לארץ-ישראל.

באותם הימים היה רבי שמעון בן גמליאל (השני) נשיא הסנהדרין. שמו של רבי נתן התפרסם כאחד החכמים הגדולים של הדור, והוא נתמנה לאב בין הדין ורבי מאיר התמנה לראש הישיבה. בני הישיבה והעם הפשוט כיבדו את רבי נתן ורבי מאיר במידה שווה כפי שכיבדו את הנשיא, אולם רבי שמעון בן גמליאל הנשיא סבר כי יש להבדיל בין נושא המשרה העליונה לבין יתר ממלאי התפקידים. הוא הוציא הוראה לפיה כאשר הוא נכנס אל בית המדרש על כל התלמידים לקום על רגליהם, אך כאשר רבי נתן או רבי מאיר נכנסים, רק חלק מהנוכחים יקומו.

ביום בו פורסמה ההוראה החדשה נעדרו רבי נתן ורבי מאיר מבית המדרש. למחרת כשבאו והבחינו בשינוי, נאמר להם כי הנוהג החדש הוא בהתאם לצו הנשיא. למרות שהם כשלעצמם היו מוותרים על כבודם, הם לא רצו לוותר על כבוד התורה מאחר שידעו שידיעתם בתורה עולה על זו של הנשיא. הם ביקשו להעביר את הנשיא מתפקידו, אך לבסוף נמנעו ממחלוקת ולא ביצעו את החלטתם.

הם "נענשו" על-ידי הנשיא שהחליט כי מכאן ולהבא לא ייאמרו הלכות בשם שני התנאים. הלכה שתיאמר על-ידי רבי נתן תיקרא בשם "יש אומרים", ומשנה משמו של רבי מאיר תיאמר בשם "אחרים אומרים". הנשיא הוסיף והטיף מוסר לרבי נתן ואמר לו: בזכות ייחוס אביך התמנית לאב בית הדין, היה שבע רצון ואל תחתור למשרת הנשיא!

כאשר רבי, בנו של רבי שמעון עלה לכס הנשיאות, היה כבר רבי נתן זקן ובא בימים. הוא הספיק לעזור לרבי בסידור המשניות וחתימתן.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
לקראת הימים הנוראים, אני מביא בפניכם מספר פיסקאות ממסכת אבות דרבי נתן, שראוי לשננם לקראת ימי הרחמים והסליחות.

כוחה של מצוות הצדקה
לפי דברי רבותינו ז"ל קיום מצוות צדקה מתמשכת-ללא הפסק וכן מילוי התפקיד של גבאי צדקה משמשים תריס מפני פורעניות ומחלות.

"מעשה בחסיד אחד שהיה רגיל בצדקה. פעם אחת הלך וישב בספינה. בא הרוח וטיבע ספינתו בים. ראהו רבי עקיבא, ובא לפני בית דין להעיד על אשתו להינשא. עד שלא הגיע עת לעמוד, בא אותו האיש ועמד לפניו. אמר לו: את הוא שטבעת בים? אמר לו: הן. - ומי העלך מן הים? אמר לו: צדקה שעשיתי היא העליתני מן הים.
אמר לו: מאין אתה יודע? אמר לו: כשירדתי למעמקי מצולה, שמעתי קול רעש גדול מגלי הים, שזו אומר לזו וזו אומר לזו: רוצו ונעלה את האיש הזה מן הים, שעשה צדקה כל ימיו.
באותה שעה פתח רבי עקיבא ואמר: ברוך אלוקים אלקי ישראל שבחר בדברי תורה ובדברי חכמים. שדברי תורה ודברי חכמים קיימין הם לעולם ולעולמי עולמים. שנאמר: (קהלת יא) "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו". ועוד כתיב (משלי י) "וצדקה תציל ממות".

מעשה בבנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה. ובאתה אישה אחת לפניו. אמרה לו: רבי פרנסני. אמר לה: העבודה שאין בקופה של צדקה כלום. אמרה לו: רבי אם אין אתה מפרנסני הנני מתה וארבעה בנים. עמד ופרנסה משלו.
לימים חלה בנימין הצדיק והיה מצטער על המיטה. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אתה אמרת 'כל המקיים נפש אחת מישראל (מעלה עליו הכתוב) כאילו קיים עולם מלא'. בנימין הצדיק שקיים אלמנה וארבעה בנים על אחת כמה וכמה. והוא מצטער בצער חולי זה על המטה? מיד בקשו עליו רחמים וקרעו לו גזר דינו והוסיפו לו עשרים ושתים שנה על שנותיו. [פרק שלישי, פסקאות ט-י]

כוחה של תפילת צדיקים
תפילתו של נקדימון בן גוריון דומה לתפילתו של חוני המעגל. תפילה העוסקת במחסור במי גשמים. פעמיים הוא פונה לקב"ה וכל פעם תפילתו נענתה - הגשמים הגיעו. הקדוש ברוך הוא הרעיש את עולמו בגלל צדיקותו של נקדימון בן גוריון .
"ולמה נקרא שמו נקדימון בן גוריון? מפני שנקדה לו חמה בעבורו.
פעם אחת עלו ישראל לרגל לירושלים, ולא היה להם מים לשתות. הלך אצל שר אחד ואמר לו: הלוויני שתים עשרה עיינות מים מכאן ועד יום פלוני. אם איני נותן לך שתים עשרה מעיינות מים, אני נותן לך שתים עשר ככר כסף. וקבע לו זמן.
כיון שהגיע זמן שלח לו: שגר לי שתים עשרה מעיינות מים או שתים עשרה ככר כסף. אמר לו: עדיין שהות ביום. ליגלג עליו אותו השר ואמר: כל השנה כולה לא ירדו גשמים, ועכשיו ירדו גשמים?
נכנס אותו השר לבית המרחץ שמח, ונקדימון בן גוריון לבית המדרש. נתעטף ועמד בתפילה, ואמר לפניו: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך עשיתי, כדי שיהיה מים לעולי הרגל. מיד נתקשרו שמים בעבים וירדו גשמים עד שנתמלאו שתים עשרה מעיינות מים והותירו.
שלח לאותו השר: שגר לי דמי מים יתירים שיש לי בידך. אמר לו: כבר שקעה חמה ומים ברשותי ירדו. חזר ונכנס לבית המדרש, ונתעטף ועמד בתפלה. אמר לפניו: ריבונו של עולם, עשה לי נס באחרונה כבראשונה. מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה חמה. ופגעו זה בזה. ואמר לו: יודע אני שלא הרעיש הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא בשבילך". [פרק שישי, פיסקה ג]

אהבת ישראל
כידוע, מצוות שבין אדם לחברו קודמות למצוות שבין אדם למקום. חז"ל ראו באהרון הכהן את הדמות המובהקת של מנהיג המשרה אהבת ישראל ומשכין שלום בקרב עמו.
"אוהב שלום כיצד?
מלמד שיהא אדם אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד, כדרך שהיה אהרן אוהב שלום בין כל אחד ואחד. שנאמר: (מלאכי ב) "תורת אמת היתה בפיהו, ועוְלה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי, ורבים השיב מעון". רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר 'ורבים השיב מעון'? - כשהיה אהרן מהלך בדרך, פגע בו באדם רשע, ונתן לו שלום. למחר ביקש אותו האיש לעבור עבירה. אמר: אוי לי, היאך אשא עיני אחר כך ואראה את אהרן, בושתי הימנו שנתן לי שלום נמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה. וכן שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, הלך אהרן וישב אצל אחד מהם. אמר לו: בני, ראה חברך מהו אומר, מטרף את לבו וקורע את בגדיו, אומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. והולך אהרן ויושב אצל האחר, ואומר לו :בני ראה חברך מהו אומר, מטרף את לבו וקורע את בגדיו, ואומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. וכשנפגשו זה בזה, גפפו ונשקו זה לזה. לכך נאמר (במדבר כ) 'ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל' ". [פרק שנים עשר, פיסקה ג]

אהבת הבריות
כאן ניתנים לנו הנחיות ערכיות-מוסריות, כיצד האדם צריך להתנהג כלפי חברו.
"אוהב את הבריות כיצד?
מלמד שיהא אדם אוהב את הבריות, ולא יהא שונא את הבריות. שכן מצינו באנשי דור הפלגה, שמתוך שאוהבין זה את זה, לא רצה הקדוש ברוך הוא לאבדן מן העולם, אלא פזרן בארבע רוחות העולם. אבל אנשי סדום, מתוך שהיו שונאים זה את זה, איבדן הקדוש ברוך הוא מן העולם הזה ומן העולם הבא, שנאמר: (בראשית יג) "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד" וחטאים זה גילוי עריות, לה' זה חילול ה', מאד שמתכוונין וחוטאים. הא למדת, מתוך ששונאין זה את זה, איבדן הקדוש ברוך הוא מן העולם הזה ומן העולם הבא". [פרק שנים עשר, פיסקה ז]
"והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות כיצד?
מלמד שאם נתן אדם לחברו כל מתנות טובות שבעולם ופניו כבושים בארץ, מעלה עליו הכתוב כאילו לא נתן לו כלום. אבל המקבל את חברו בסבר פנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום, מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם.
יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך כיצד?
מלמד שכשם שרואה את כבודו, כך יהא אדם רואה את כבוד חברו. וכשם שאין אדם רוצה שיהא שם רע על כבודו, כך יהא אדם רוצה שלא להוציא שם רע על כבודו של חברו. דבר אחר: יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך כיצד? בזמן שיש לו לאדם מאה רבוא ונוטלים את כל ממונו, אל יפגום את עצמו בשווה פרוטה". [פרק שלושה עשר, פיסקה ד]

צניעותם של רבנים ותלמידי חכמים
ידועים סיפורים רבים על גדולי ישראל שלא ביקשו לעצמם תפקידי שררה. רק לחץ הקהילה הביא אותם לכס הרבנות בגלל חוכמתם, צדיקותם וידיעתם הרבה בים התורה וההלכה. חז"ל משננים לנו היטב, שעל תלמידי חכמים לנהוג בצניעות באורח חייהם ולא להתהדר בידיעתם הרבה בדברי תורה. סופו של רודף השררה שמשפילים אותו.
"ושנא את הרבנות כיצד?
מלמד שלא יניח אדם עטרה מעצמו בראשו, אבל אחרים יניחו לו, שנאמר: (משלי כז) "יהללך זר ולא פיך, נכרי ואַל שפתיך". אמר רבי עקיבא: כל המגביה עצמו על דברי תורה למה הוא דומה? לנבלה מושלכת בדרך. כל עובר ושב מניח ידו על חוטמו ומתרחק ממנה והולך, שנאמר: (שם ל) "אם נבלת בהתנשא ואם זַמותָ יד לפה". אמר לו בן עזאי: דרשהו מעניינו - אם מנבל אדם עצמו על דברי תורה, ואוכל תמרים חרובים, ולובש בגדים צואים, ויושב ומשמר על פתח של חכמים - כל עובר ושב אומר 'שמא שוטה הוא זה'. לסוף אתה מוצא כל התורה כולה עמו. רבי יוסי אומר: רד מטה למעלה ולמעלה למטה: כל המגביה עצמו על דברי תורה - סוף שמשפילין אותו. וכל המשפיל עצמו על דברי תורה - סוף שמגביהין אותו". [פרק אחד עשר, פיסקה ב]

טיפ ללומדי תורה
רבי אלעזר בן שמוע אומר לנו, שאַל נהייה "שטחיים" בלימוד התורה. עלינו ללמוד ולהעמיק בקשת רחבה של עולם התורה: במדרש, הלכות, אגדות ותוספתות.
"רבי אלעזר בן שמוע אומר: שלוש מדות בתלמידי חכמים אבן גזית אבן פינה אבן פיספס. אבן גזית כיצד? זה תלמיד ששנה מדרש. בזמן שתלמיד חכם נכנס אצלו, שואלו במדרש אומר לו, זהו אבן גזית שאין לה אלא פה אחת. אבן פינה כיצד? זה תלמיד ששנה מדרש והלכות. בזמן שתלמיד חכם נכנס אצלו, שואלו במדרש אומר לו. בהלכות אומר לו, זהו אבן פינה שיש לו שתי פיות בלבד. אבן פיספס כיצד? זה תלמיד ששנה מדרש והלכות ואגדות ותוספתות. כשתלמיד חכם נכנס אצלו, שואלו במדרש אומר לו, בהלכות אומר לו, בתוספתות אומר לו, באגדות אומר לו. וזהו אבן פיספס שיש לה ארבע פיות מארבע רוחותיה". [פרק שמונה ועשרים, פיסקה ט]

להידבק במידותיו של הקב"ה
חז"ל מדגישים בפנינו את דרכי הבריאה של הקב"ה ואת המידות המשמשות לפני כסא הכבוד. עלינו לשאוף להתרומם ולהגיע למידות הללו, מבחינת "ואתם הדבקים ב-ה' חיים כולכם היום".

"בשבעה דברים ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו. אלו הן: בדיעה, בבינה, ובגבורה, בחסד, וברחמים, בדין, ובגערה. וכענין שברא הקב"ה את עולמו, כך ברא שבעה: אבות שלושה ואמהות ארבעה. שבע מדות שמשמשות לפני כסא הכבוד אלו הן: חכמה, צדק ומשפט, חסד ורחמים, אמת ושלום, שנאמר: (הושע ב) וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'. רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר "וידעת את ה'"? אלא מלמד שכל אדם שיש בו כל מדות הללו, יודע דעתו של מקום". [פרק שבעה ושלושים, פיסקאות ו-ח]
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
אסיים את דברי בפיסקה האחרונה המסיימת את המסכת [פרק אחד וארבעים, פיסקאות טז-יז]: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא אלא לכבודו, שנאמר: (ישעיה מג) "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". ואומר (שמות טו) "ה' ימלוך לעולם ועד". אמר רבי חנניא בן עקשיא: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: (ישעיה מב) "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".

לכם הקוראים היקרים, אני אומר, ואידך זיל גמור...!