שיחה לחג הפסח לעובדי המכללה האקדמית לחינוך ע"ש א.ד גורדון
תשס"ח, 2008
מאת גדעון רפאל בן-מיכאל
מאת גדעון רפאל בן-מיכאל
בתפילת שמונה עשרה של פסח, אנו מדגישים את חג החרות וכך אנו מתפללים:
אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים אָהַבְתָּ אותָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ וְרומַמְתָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁונות וְקִדַּשְׁתָּנוּ בְּמִצְותֶיךָ וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבודָתֶךָ וְשִׁמְךָ הַגָּדול וְהַקָּדושׁ עָלֵינוּ קָרָאתָ: וַתִּתֶּן לָנוּ ה' אֱלהֵינוּ בְּאַהֲבָה מועֲדִים לְשמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים לְששון אֶת יום חַג הַמַּצּות הַזֶּה זְמַן חֵרוּתֵנוּ מִקְרָא קדֶשׁ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם:
אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים אָהַבְתָּ אותָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ וְרומַמְתָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁונות וְקִדַּשְׁתָּנוּ בְּמִצְותֶיךָ וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבודָתֶךָ וְשִׁמְךָ הַגָּדול וְהַקָּדושׁ עָלֵינוּ קָרָאתָ: וַתִּתֶּן לָנוּ ה' אֱלהֵינוּ בְּאַהֲבָה מועֲדִים לְשמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים לְששון אֶת יום חַג הַמַּצּות הַזֶּה זְמַן חֵרוּתֵנוּ מִקְרָא קדֶשׁ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם:
חרות-עצמאות, פרושה מדינה עצמאית והזכות הבסיסית לעבוד את הקב"ה בארצנו - ארץ ישראל. לכן בהמשך התפילה, אנו מתפללים ומבקשים מהקב"ה שייבנה את בית המקדש שהוא סמל לעצמאות רוחנית ומדינית וכך אנו מתפללים: וּמִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ. וְנִתְרַחַקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵנוּ. וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכולִים לַעֲלות וְלֵרָאות וּלְהִשְׁתַּחֲות לְפָנֶיךָ. וְלַעֲשות חובותֵינוּ בְּבֵית בְּחִירָתֶךָ. בַּבַּיִת הַגָּדול וְהַקָּדושׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו. מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשֶׁךָ: יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ. מֶלֶךְ רַחֲמָן. שֶׁתָּשׁוּב וּתְרַחֵם עָלֵינוּ וְעַל מִקְדָּשְׁךָ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים. וְתִבְנֵהוּ מְהֵרָה וּתְגַדֵּל כְּבודו.
הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פרק ז, הלכה ג פוסק:
מצווה להודיע לבנים, ואפילו לא שאלו--שנאמר "והגדת לבנך" (שמות יג,ח). לפי דעתו של בן, אביו מלמדו. כיצד: אם היה קטן או טיפש--אומר לו, בני, כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצריים, ובלילה הזה פדה אותנו הקדוש ברוך הוא, ויצאנו לחירות; ואם היה הבן גדול וחכם--מודיעו מה שאירע לנו במצריים, וניסים שנעשו לנו על ידי משה רבנו.
במדרש שיר השירים רבה ד, כד נאמר:
בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ולא אמרו לשון הרע ולא נמצא בהם אחד פרוץ בערוה.
לאמור, בזכות השמירה על הזהות היהודית ושמירת המוסר - נגאלו בני ישראל ממצרים.
הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פרק ז, הלכה ג פוסק:
מצווה להודיע לבנים, ואפילו לא שאלו--שנאמר "והגדת לבנך" (שמות יג,ח). לפי דעתו של בן, אביו מלמדו. כיצד: אם היה קטן או טיפש--אומר לו, בני, כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצריים, ובלילה הזה פדה אותנו הקדוש ברוך הוא, ויצאנו לחירות; ואם היה הבן גדול וחכם--מודיעו מה שאירע לנו במצריים, וניסים שנעשו לנו על ידי משה רבנו.
במדרש שיר השירים רבה ד, כד נאמר:
בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ולא אמרו לשון הרע ולא נמצא בהם אחד פרוץ בערוה.
לאמור, בזכות השמירה על הזהות היהודית ושמירת המוסר - נגאלו בני ישראל ממצרים.
פשוט, לא ייאמן. אנו חוגגים השנה את חג הפסח - זמן חרותנו, זה 3320 שנה.
[יציאת מצרים הייתה בשנת 1312 לפנה"ס ועתה, אנו בשנת תשס"ח-2008, סה"כ: 3320 שנה]. האם אנו נוכל להצביע על עם אחר הקיים כיום, שלידתו כעם הייתה לפני 3320 שנה?
יציאת מצרים היא אפוא האירוע המכונן בהיווצרות עם ישראל. המסר הנוקב של התורה הוא שתהליך זה של יצירת עם של בני חורין מתוך אוסף של עבדים הוא הוא האירוע המרכזי בהיסטוריה שלנו, וכל מה שאנו עושים ומקיימים היום, כעם, הוא תוצאה ישירה או עקיפה של אירועי יציאת מצרים. כך גם מתן תורה והכניסה לארץ-ישראל. רק עם של בני חורין זקוק לחוקים, דהיינו, לתורה, ורק עם של בני חורין זקוק לארץ, לארץ-ישראל. לאור זאת, אין פלא שחשיבות יציאת מצרים מודגשת בדרכים רבות ומגוונות בתורה ובמסורת ישראל.
[יציאת מצרים הייתה בשנת 1312 לפנה"ס ועתה, אנו בשנת תשס"ח-2008, סה"כ: 3320 שנה]. האם אנו נוכל להצביע על עם אחר הקיים כיום, שלידתו כעם הייתה לפני 3320 שנה?
יציאת מצרים היא אפוא האירוע המכונן בהיווצרות עם ישראל. המסר הנוקב של התורה הוא שתהליך זה של יצירת עם של בני חורין מתוך אוסף של עבדים הוא הוא האירוע המרכזי בהיסטוריה שלנו, וכל מה שאנו עושים ומקיימים היום, כעם, הוא תוצאה ישירה או עקיפה של אירועי יציאת מצרים. כך גם מתן תורה והכניסה לארץ-ישראל. רק עם של בני חורין זקוק לחוקים, דהיינו, לתורה, ורק עם של בני חורין זקוק לארץ, לארץ-ישראל. לאור זאת, אין פלא שחשיבות יציאת מצרים מודגשת בדרכים רבות ומגוונות בתורה ובמסורת ישראל.
בחג הפסח טמונים ערכים רבים. הפעם, אני רוצה לציין שני ערכים: ערך הנתינה ואת הערך בנפול אויבך – אַל תשמח.
ערך הנתינה ב"הא לחמא עניא" ובמעות חיטים - "קמחא דפסחא":
כמבוא לחלק המגיד בהגדה לאחר הקידוש, מתחילים ב"הא לחמא עניא" ואומרים:
"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים כל דיכפין ייתי ויאכול, כל דצריך ייתי ויפסח השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין" .
תרגום: "זה לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים כל הרעב יבוא ויאכל, כל הנצרך (גם מי שאין לו איפה לשהות) יבוא ויפסח. השנה אנחנו עבדים, בשנה הבאה נהיה בני חורין".
קטע "המגיד" בהגדה אינו מתחיל בשבח והודיה לקב"ה, אלא אומרים לך, זכור כי היית עבד בארץ מצרים והמזון היה אז בדוחק.זכור מאין באת. זכירת הניסים שנעשו ע"י הקב"ה תעשה על ידי פעולה אקטיבית של מצוות חסד- דאגה לחלשים בחברה. מצווה זו היא ההכנה להמשך אמירת ההגדה שיש בה דברי שירות ותשבחות לקב"ה על הניסים שנעשו לנו, מבחינת מצוות שבין אדם לחברו קודמות למצוות שבין אדם למקום.
אין זה כבוד שעניים יֵשבו בליל הסדר ללא מצה ואוכל ראוי, לכן אנו מזמינים עניים ואנשים גלמודים לליל הסדר או לחילופין, אנו נותנים להם "קמחא דפסחא".
קטע זה נאמר בארמית, מכיוון שזו הייתה השפה השגורה בפי העם באותה עת. שפת הארמית באה להזכיר לנו גם את הגלות. עלינו לזכור כי היינו עבדים בארץ מצרים. אם לא נשכיל לעזור איש לרעהו, אנו עלולים לחזור לגלות.
"קמחא דפסחא"
כותב "השולחן ערוך", הלכות פסח סעיף תכט: "ומנהג לקנות חיטים לחלק לעניים לצורך פסח".
בעל "משנה ברורה" [ה"חפץ חיים"] בפירוש לסעיף זה כותב: "ובמדינתנו המנהג לחלק להם קמח שעל ידי זה הנייתה טפי ושיעור הנתינה הוא כפי צורכו לכל ימי הפסח ופשוט דאם הוא עני ואין לו במה לאפות המצה צריך ליתן לו גם דמי אפיה דהוא דכלל די מחסורו אשר יחסר לו. [והוא מביא מדברי "פרי מגדים"] ושיעור הנתינה צריך כל אחד לפי ממונו ואלה המשתמטים עצמם מילתן קמח עניים יש עוון בידם והנה ידוע שעיני העניים נשואות לזה וכשהם יישארו בדוחק וברעבון והוא יעלים עין בזה".
מספרים שבאחת הקהילות היה גביר שלא היה מוכן לתת את "קמחא דפסחא" לגבאי הצדקה של הקהילה. כתגובה, פרנסי הקהילה החליטו לתת לו "קמחא דפסחא". הם אמרו: באם הוא לא תורם לעניים סימן שמצבו קשה והוא גם עני הזקוק לסיוע. כאשר הגביר ראה את מעשה פרנסי הקהילה, נבוך והתבייש ומיד פתח את ידו ונתן כספים ל"קמחא דפסחא". זו ערבות הדדית שמתחייבת הקהילה כלפי החלשים בתוכה.
יש הסוברים, שנותנים את "קמחא דפסחא" לא מדין צדקה אלא מדין חרות. בן-חורין הוא מי שיכול לתת.
"בנפול אויבך אל תשמח"
כל העמים בדתותיהן מציינים את ימי הניצחון - מפלת אויביהם לחג הניצחון, לא כן בישראל.
עם ישראל לא ישמח על מפלת אויביו ולא יחגוג בשמחה על הניצחון. וכמו שנאמר: בספר משלי פרק כד,יז-יח: בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ:
לכן בעל "שולחן ערוך" פוסק [אורח חיים סימן ת"צ] שאין גומרין את ההלל [הלל שלם], לפי שנטבעו המצריים, וכתיב "בנפול אויבך אל תשמח".
רבי מאיר שמחה הכהן, מחבר הספר "משך חכמה" אומר: בחג הפסח אין אנו מזכירם את השפטים שעשה הקב"ה למצרים, אלא מזכירים רק כי ה' הוציא את בני ישראל ממצרים. על מפלת האויבים אין חג ויום טוב לישראל.
במסכת מגילה דף י', ישנה התייחסות לטביעת המצרים בים סוף וכך כתוב במסכת: "רצו מלאכי השרת לאמור שירה, אמר להם ריבונו של עולם, מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?"
טעמים לכוסו של אליהו
מוזגין כוס לאליהו הנביא כי הוא מבשר הגאולה האחרונה. "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל".
הנביא מלאכי אומר: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם. (מלאכי ג, כג-כד)
עיקר תפקידו של אליהו בליל הסדר הוא להגן על החוגגים מפני עלילות הדם. [העלילה הייתה: היהודים רצחו ילד נוצרי כדי להשתמש בדמו לפולחן חג הפסח (אפיית מצות) של היהודים] מכיוון, שעלילות הדם היו נפוצות דווקא לקראת פסח, נקשרה דמותו הפלאית כמופיע בליל הסדר. פתיחת הדלת בשעת הסעודה באה בעצם כדי לבדוק אם אין משטינים בחוץ ואם לא הטמינו ליד הבית היהודי איזו גוויה, כדי להעליל אחר כך עלילת דם.
סיבה נוספת: מלאך הברית שהוא אליהו הנביא, מעיד שישראל מקיימים מצוות מילה ובפסח נאמר: "וכל הערל לא יאכל בו". [הגר"א].
בברית המילה עומד כיסא אליהו שעליו יושב הסנדק כאשר התינוק נימול. לפי המדרש, סמוך לכיסא זה נוכח תמיד אליהו הנביא. והסיבה לכך: כאשר ברח אליהו מפני הרודפים אותו להמיתו בגלל מלחמתו בכוהני הבעל (פרק י"ט – איזבל רודפת אותו לאחר שהרג 450 נביאי בעל), אלוקים שואל אותו "מה לך פה אליהו?" אליהו התלונן על בני ישראל ואמר: "ויאמר קנוא קינאתי לה' אלוקי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל". ברית אצל בני ישראל היא ברית המילה. ואז נראה כי אליהו מקטרג על העם כי עזבו את הברית, ואין זה נכון. בגלל חטא זה, הוטל על אליהו כי בכל זמן ובכל מקום שבני ישראל יקיימו את הברית, אליהו יהיה נוכח ויראה במו עיניו כי שגה.
חג החרות לא תם לאחר חול המועד פסח. במוצאי יום הראשון של פסח אנו סופרים את ספירת העומר - 49 ימים – שבעה שבועות, שבסיומם חוגגים את חג מתן תורה שבו מקבל העם על עצמו את היסודות הערכיים של העם היהודי.
חירותו של עם ישראל בארצו יחד עם ערכי התורה מהווים שלמות של העם היהודי.
אני מברך אתכם בחג פסח וכשר, בבריאות מעליא ויחד עמכם אני מתפלל לקב"ה להחזרת שבויי צה"ל לביתם ולהחלמתם של פצועי צה"ל ונפגעי הטרור.
חג שמח!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה