נעמי שור ז"ל (שלושים לפטירתה)
גדעון רפאל בן-מיכאל
פורסם בעיתון "הצופה", יום רביעי, כד באדר תשס"ו, 14.3.2007
נעמי שור נולדה באנגליה לאמה רות ולאביה שלום ישורון יבל"א. הוריה נולדו בגרמניה והגיעו לאנגליה במסגרת "הקינדרטרנספורט" [ילדים יהודים,שמצאו מקלט בבריטניה בין דצמבר 1938 לספטמבר 1939]. ההורים עלו ארצה בשנת 1947 והצטרפו לגרעין שהקים את קיבוץ לביא בגליל התחתון.
בשנת 1949 עזבו את הקיבוץ והצטרפו כחברים למושב השיתופי הדתי משואות יצחק. נעמי התחנכה בביה"ס היסודי והעל-יסודי הממ"ד בשפיר, שבו התחנכו יחדיו בני הקיבוץ הדתי עם בני המושבים הדתיים.
נעמי השתלבה בחיים החברתיים של משואות יצחק והייתה חניכה פעילה בבני עקיבא. בחופשות עבדה במושב בעבודה חקלאית מתוך תודעה פנימית בחשיבות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. היא התחברה לנוף והטבע וביטאה בפיוטיות וברגישות תופעות טבע ונופים מוריקים.
בשנות התבגרותה ספגה המשפחה מכה קשה. אחותה תמר נהרגה בתאונת דרכים. נעמי הפנימה אסון זה וכמעט לא דיברה עליו.
מבית הוריה וממערכת החינוך השיתופית ספגה נעמי את ערכי תנועת "תורה ועבודה" –מחד, ואת ערכי "תלמוד תורה עם דרך ארץ" - מאידך. בהגיעה לגיל הגיוס הצטרפה לגרעין המושבי של שבט אורים. שם הכירה את בעלה זאב שור, שלמרות היותו עירוני מחיפה הצטרף לגרעין זה כי הגיעה אליו השמועה, שאיכות חברי הגרעין ברמה ערכית גבוהה.
בשנת תשכ"ח- 1968 נישאה לזאב וקבעו את משכנם בחיפה - בשכונת נווה-שאנן. נעמי חפצה מאד בילדים, אך מסיבות רפואיות התקשתה ללדת. נעמי התפללה כחנה לפני הקב"ה ותפילתה התקבלה. נולדו לה שלושה ילדים: אודיה, נתנאל ואבירם.
בשנת תשמ"א- 1981 רכשנו דירה חדשה. לשמחתנו הרבה, רכשה משפחת שור דירה בבניין שלנו. ברור היה שהקשר בין משפחותינו ילך ויתהדק וכך היה. כשכנים קרובים מאד, הצליחה משפחתנו להכיר את אישיותה הקורנת, אהבת הבריות הטבועה בה, את היכולת הבלתי נדלית לחנך את ילדיה בתרבות של צניעות, בשלוות נפש, ללא כעסים ולנתב את תהליך גידול ילדיה בדוגמה אישית תוך כדי הנחלת הערכים שאותם ספגה מנעוריה. את פרי הילוליה, אנו רואים היום כאשר הילדים גדלו והקימו משפחות דתיות לתפארת המסורת המשפחתית.
נעמי הגשימה בחייה את האתגרים הערכיים שנכתבו במסכת דרך ארץ זוטא, פרק שני:
"אם חפץ אתה להידבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו. ואם אתה רוצה להתרחק מחטא, צא וחשוב ועיין בסופו. חשוק נפשך במצווה, שכון ורנן בפתחיה. אם הטיבות הרבה, יהי בעיניך מעט. ואל תאמר משלי הטיבותי, אלא ממה שהטיבו לי. וצריך אתה ליתן הודאה לשמים. ואם הטיבוך מעט, יהיה בעיניך הרבה. אל תאמר בשביל מעשי ההגונים הטיבו לי, אלא בשביל מעשי שאינן הגונים לי הטיבו לי".
בשנים האחרונות נפלה עליה מחלה קשה, רעייתי ואני התפעלנו מתעצומות הנפש ויכולתה להתמודד עם המחלה. היא ביקשה מאד שלא תהייה למעמסה על ילדיה ובעלה. עשתה הכל כדי להפנים את סבלה ורגשותיה. היא רצתה בכל מאודה להמשיך ולחיות, אך הקב"ה קצב לה את שנותיה. היא הייתה מודעת היטב למצבה. אוכל לומר כי צוואתה הייתה, שצאצאיה ימשיכו באותה דרך יהודית של צניעות, רגישות, עזרה לזולת וללא כל התנשאות.
חבל על דאבדין ולא משתכחין.
ת.נ.צ.ב.ה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה