דברי פרידה מחברנו יעקב בורשטיין ז"ל בטקס הקבורה - יום פטירתו,
מאת גדעון רפאל בן-מיכאל
אנו נפרדים היום מיעקב, יענקל'ה, מחבר, עמית, רע, ממחנך, איש תם, צנוע וישר, מאוהבי ארץ-ישראל, שאהב בכל מאודו את משפחתו. היה מסור לה - ללא גבול. קראנו לו יענקלה - היה זה שם חיבה עם המון אהבה.
ידענו שמחלתו קשה, למרות הסבל הרב החליט לבוא לעבודה. היה זה ביטוי למסירותו העזה למקום עבודתו במשרד החינוך והתרבות.
יענקלה סימל עבורנו את דור "שואה ותקומה". קיפל בתוכו ובתולדות חייו את סיפור הקמתה של מדינת ישראל.
הוא גדל כילד ונער בתקופת השואה. עבר ימים קשים. שנים רבות הפנים תקופה זו. היה שתקן. רק כאשר יצא עם בני נוער לגיא ההרגה בפולין וחזר למקום התופת, נפתח יותר וסיפר את מקצת סיפוריו על תקופה זו. רק כאשר חזר למקום החוויה, נפתח במקצת.
זכור לי, כאשר ביקרנו יחדיו במחנה המעפילים בעתלית, לפתע פתח צוער בנפשו וסיפר לי על תקופת עלייתו לארץ ישראל.
היה מ"ילדי טהרן", מאותה קבוצה של ילדים שניצלה בתקופת השואה והועברה בדרך לא דרך לארץ ישראל. הוא הגיע לכפר הנוער הדתי בכפר חסידים.
בהגיעו לגיל גיוס, התגייס לצה"ל, הצטיין בשירותו הצבאי ולכן נשלח לקורס קצינים בתקופת שירותו נפגע. כנכה צה"ל לא חיפש עבודה קלה. עם שחרורו מצה"ל, החליט שהוא ממשיך לתרום למען המדינה. היה ממניחי היסוד של הגדנ"ע שחלק מפעילותו הועברה מצה"ל למסגרת אזרחית - למשרד החינוך והתרבות, והיה מראשוני מדריכי הגדנ"ע בבתי הספר התיכוניים. תחילה עבד כמדריך. התבלט מאד בעבודתו - התקדם בסולם התפקידים ומונה כמפקח. היה בין מפתחי החלק התורתי של הנחלת הערכים לנוער במסגרת פעולות הגדנ"ע. נוסף לעבודתו כמפקח, כתב תוכניות עבודה ועסק בהכשרת מדריכים למערכת החינוך. במסגרת תהליכי השינויים של הפיכתו של הגדנ"ע לשל"ח = שדה לאום חברה, מצא את עצמו מתמודד עם אתגרים חדשים הקשורים להנחלת ערכים לתלמידים במערכת החינוך. עשה זאת בהצלחה.
יעקב הכיר היטב את ארץ ישראל על חבליה, משעוליה, ואתריה המעניינים והמרתקים.
היכרות זו וניסיונו הרב, אפשרו לו להנחות מקצועית במשך השנים, מדריכים ומורים אשר הוציאו עשרות אלפי תלמידים לסיורים, טיולים ומסעות במרחבי ארץ ישראל.
יעקב הגיע אליהם לשדה, לכל פינה בארץ ישראל, עד למקומות הנדחים ביותר - במדבר יהודה, הר הנגב, הרי אילת ועד לחרמון הגבוה. היה להם כאב מסור ודואג בשעות היום והלילה - מחד, ובעל סמכות מקצועית להנחותם בהמשך דרכם במסלולי הדרך - מאידך.הוא ראה את עיקר תפקידו לתת, לשרת ולא לקבל.
פגישותיו המקצועיות עם המורים והמדריכים היו ייחודיות. גם כאשר אמר להם דברים לא נעימים, ידעו הללו, שרק מטרה אחת יש לו, לשפר ולתקן. היה איש אמת.
המורים והמדריכים העריכו והוקירו מאד את עבודתו והחזירו לו אהבה רבה מאד. כמשקיף מהצד, חשתי זאת מיד.
יעקב, יענקלה, לנו לחבריך הקרובים במינהל חברה ונוער תחסר מאד, היית לכולנו "מוסד" של איש אחד. משהו ייחודי. משהו בעל ערך סגולי.
לאביה, לבנים, לבת, לאחיות ולאח, נוכל רק לומר בשעה קשה זו. הבעל, האבא, האח, שימש לכולנו כמצפן וכמגדלור. כצידה לדרך - בהמשך דרככם בחיים, קחו עמכם כמסר את תכונותיו הנעלות של אביכם, שידע להגשימן בחייו.
לעילוי נשמתו, אקרא את פרק טו' בתהילים: שהינו ביטוי נאות לתכונותיו:
"מזמור לדוד ה', מי יגור באוהליך, מי ישכון בהר קודשיך:
הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו:
לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה, וחרפה לא נשא
על קרובו: נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד, נשבע
להרע ולא ימיר: כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא - יקח,
עושה אלה לא ימוט לעולם."
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, אמן
********************************************************************************
בטכס ההתיחדות והזיכרון במלאת שלושים לפטירתו של יעקב בורשטיין ז"ל.
משפחת בורשטיין, משפחת מינהל חברה ונוער, מורי של"ח וידיעת הארץ, מפקחים, מנהלים, חבריו וידידיו של יעקב בורשטיין ז"ל.
"רק שביל כבשו רגלי על פני שדות", משפט קצר משירתה של רחל מופיע על המסך שממולנו. משפט המבטא בתמציתיות של פועלו של יעקב - יענקל'ה, כפי שאנו חבריו, קראנו לו בחיבה יתירה.
רבים האנשים הנוטים להתפרס על תחומים רבים. יעקב לא התפרס במודע לתחומי חינוך רבים. הוא האמין, שכל אחד צריך להתמקד בתחום שבו הוא יכול לתרום להבאת תוצאות חינוכיות-ערכיות מירביות. הוא האמין בכל מאודו, שיש להקנות את ערכי אהבת הארץ ומורשתה מחוץ לכותלי בית-הספר - בשדה !
היום, בפרספקטיבה של שנים, אני יכול לומר, שגם חוויות ילדותו ונערותו של יעקב, בתקופה שבין שואה לתקומה, השפיעה על דרכו כמחנך וכמפקח על של"ח וידיעת הארץ.
שני משפטים ממקורותינו, איפיינו את מניעיו: האחד מספר "עוללות אפרים": "ההולך לארץ ישראל אל עצמו הוא הולך", והשני ממסכת סוכה דף נג': "למקום שלבי אוהב שם רגלי מוליכות אותי"
יעקב הכיר היטב את ארץ-ישראל על חבליה, משעוליה ואתריה המעניינים והמרתקים. על פי חשבוני, מתחילת שנות ה - 50 ועד סמוך לפטירתו, גמע יעקב מאות אלפי קילומטרים בארץ-ישראל. יעקב הגיע אל המורים והמדריכים ישירות לשדה, לשטח, לזירת הפעילות החינוכית. הוא הגיע לכל פינה בארץ ישראל עד למקומות הנדחים ביותר במדבר יהודה, הר הנגב, הרי אילת ועד לחרמון הגבוה. הללו השתאו, כאשר ראו את יעקב בפאתי שביל נידח, בדרך לא דרך - ממתין להם וכאשר הם התקרבו אליו, קיבלם במאור פנים. היה להם כאב מסור ודואג - מחד, ובעל סמכות מקצועית להנחותם בהמשך דרכם, במסלולי הדרך - מאידך, בדברי הפרידה ביום פטירתו, ציינתי את העובדה, שמורים ומדריכים הוקירו אותו, העריכו מאד את עבודתו. הרעיפו עליו אהבה רבה מאד.
יעקב מטבעו היה שתקן ונמנע מלספר את הדברים הללו למשפחתו.
אביה רעייתו, סיפרה לי תוך כדי "השבעה" ולאחר ימי האבל את תחושתה, כיצד מנהלים, מורים, מפקחים ומדריכים ביטאו את אהבתם הבלתי מסויגת ליעקב - יענק'לה שלנו.
במדרש תנחומא לפרשת ויקהל כתוב:"אתה מוצא שלושה שמות נקראו לו לאדם: אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראים לו בני האדם ואחד מה שקונה הואלעצמו" והמדרש מסיים: "טוב מכולם - מה שקונה הוא לעצמו".
במסכת אבות פרק ד' כתוב:
"רבי שמעון אומר שלושה כתרים הם: כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות - וכתר שם טוב עולה עליהם".
יאה לומר על יעקב - יענק'לה "אשרי מי שנפטר מן העולם בשם טוב" והתקיים בו: "טוב שם משמן טוב".
*********************************************************************************
דברים שאמרתי לזכרו של יעקב בורשטיין ז”ל - ביום השנה לפטירתו.
עתה, בתום שנה לפטירתו של חברנו יעקב, אנו מתכנסים ליד קברו מעלים את זכרו ומתפללים לעילוי נשמתו.
על פי הדין, אין מבכים את המת יותר מ - 12 (שנים עשר) חודש. מה שנשאר לנו: הזיכרון - מחד, ומסרים שהשאיר לנו יעקב, כצידה לדרך - מאידך.
במשך שנת האבל, כאשר שוחחנו עם אנשי חינוך רבים. עלה פעם אחר פעם, שמו הטוב של יעקב, כפי שנכתב במדרש תנחומא לפרשת ויקהל:
“אתה מוצא שלושה שמות נקראו לו לאדם: אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראים לו בני האדם ואחד מה שקונה הוא לעצמו" והמדרש מסיים: "טוב מכולם - מה שקונה הוא לעצמו”.
נוכל לומר, שעל יעקב התקיימה אמרתו של רבי חנינא בן-דוסא (אבות פרק י’): “כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו".
יעקב היה חבר, חבר נאמן. במסכת אבות (פרק א) יהושוע בן פרחיה אומר: “עשה לך רב וקנה לך חבר, והוי דן כל אדם לכף זכות", ובהמשך (פרק ט, ב) רבי אליעזר אומר: “יהי כבוד חברך חביב עליך וכשלך ואל תהי נוח לכעוס".
אלה התכונות שיעקב סיגל לעצמו. מימש בחייו את פסוקו של רבי עקיבא: “ואהבת לרעך כמוך”.
אנו חבריו של יעקב מקיימים את דבריו של רבי יוחנן בשמו של רבי חייא בר-אבא, שאמרם בדיון התלמודי על הספדים במסכת שבת. דף ק"ה עמוד ב: “אחד מן האחים שמת - כל האחים ידאגו לו. אחד מבני החבורה שמת - תדאג לו כל החבורה".
למרות מחלתו הקשה, סרב יעקב, ממש עד סמוך לפטירתו לנטוש את משמרתו. רצה לתרום לתת ... ולתת ... הוא חשב שינצח את מחלתו.
כאשר אני מעיין במדרש תנחומא לפרשת קדושים, אני רואה את דמותו של יעקב משתקפת במדרש זה וכך אומר המדרש:
“אלולא שהעלים הקב”ה מלבו של אדם את יום המיתה, לא היה אדם בונה בית ולא היה נוטע כרם, שהיה אומר למחר אני מת, למה, אני מתייגע בשביל אחרים ? לפיכך, העלים הקב”ה מבני האדם את יום המיתה, שיהא אדם בונה ונוטע, זכה יהיה לו. לא זכה - לאחרים”.
ואכן, יעקב נטע, שתל, זיבל וגם עשה פרי, אך לצערנו לא זכה, השאיר פרותיו למשפחתו, חבריו ולמשפחת מורי השל"ח וידיעת הארץ.
סיפרנו במשך השנה את קורות חייו של יעקב - את הימים הקשים שעבר כילד וכנער בתקופת השואה. אמרתי אז על קברו, שיעקב מטבעו היה שתקן.
הייתה לו שתיקה איכותית, כפי שנאמר בקוהלת: “עת לשתוק ועת לדבר...”. יעקב ידע מתי לשתוק ומתי לדבר, כפי שהתלמוד, במסכת זבחים קט"ו, עמוד ב' מסביר פסוק זה: “פעמים שאדם שותק ומקבל שכר על שתיקתו ופעמים מדבר ומקבל שכר על דיבורו”.
תקופת השואה, השפיעה לדעתי על המשך דרכו בחיים. החיבור שלו לצבא - להגיע לקצונה ובהמשך לגדנ”ע - לחינוך הטרום צבאי, נבע מרצון פנימי לשמור על קיומו הפיזי של העם היהודי.
ובהמשך, כאשר המדינה החליטה להפוך את הגדנ”ע לשל”ח - שדה, לאום חברה, עלה וצץ הפאן הנוסף: שמירת הזהות היהודית-ציונית בקרב בני הנוער.
יעקב הלך בדרכו של בעל ספר החינוך: “אחר הפעולות נמשכים הלבבות”.
יעקב, היה מפקח מזן מיוחד. אהב מאד את הנוער והתקרב אליו. אהבה זו,דחפה אותו להיות בשדה, להיות בשטח, לחוש את הנוער. היה לו "יהלום שבכתר”. התמסר בכל מאודו לפיתוח מנהיגות צעירה של בני נוער, פיתוח של מדריכים צעירים, שיהוו ממשיכי דרך להעברת הלפיד של אהבת הארץ ומורשתה, היו אלה המשצ”ים - מדריכי השל”ח הצעירים, בוגרי כיתות ט’, שבאו להכשרה מיוחדת בתקופת החופש הגדול. יעקב שהה עמם ביום ובלילה, דאג לכל מחסורם – תרתי משמע, גם מבחינה רוחנית - חינוכית וגם מבחינה פיזית. קורס זה, הינו קורס קשה ולתלמידים רבים היו קשיים. תמיד ידעו התלמידים שבכל בעייה, בכל התלבטות אפשר להגיע ליעקב. תמיד פתר את בעיותיהם, בשקט הנפשי ובחוסנו הפנימי שכה איפיינו את אישיותו.
כדי לא להרחיב את היריעה, אוכל רק לומר, כשם שנהג עם המדריכים הצעירים, כך נהג, בעת ששימש עשרות שנים בתפקידים מרכזיים בקורסי ההכשרה של המורים והמדריכים המבוגרים.
היה חבר, איש אמת, בעל מצפון מוסרי, איש חינוך מובהק, מאוהבי ארץ ישראל, צנוע וישר, וביטא מסירות אין קץ למשפחתו ולמקום עבודתו.
חלפה שנה, מאז פטירתו של חברנו יעקב בורשטיין-מפקח של”ח וידיעת הארץ. מדי שנה ובשנה, נקיים יום עיון שיוקדש לזכרו בנושא: "ערכים בידיעת הארץ למורי של”ח וידיעת הארץ".
על הפסוק בשיר השירים: “שימנו כחותם על ליבך - כחותם על זרועך - כי עזה כמוות אהבה" פירש הרב קוק זצ”ל: “לפעמים לא יודעים את ערכו של אדם אהוב ויקר, של איש דגול ונפלא, כל זמן שהוא אתנו. משל למה הדבר דומה: לחותמת הזו, בשעה שהיא מונחת על גבי הנייר, אין מכירים כלל את רישומה, רק כאשר מרימים אותה כאשר ניטל החותם מן הנייר, אז ניכר רישומן של האותיות, כך גם לגבי בני אדם אהובים ויקרים. לפעמים, רק משניטל החותם מן הלב ומן הזרוע מכירים את עומק הרגש של האהבה אל מה שהיה ואיננו עוד אתנו וחשים את היקף הערך של איש ... שהלך מאתנו לבית עולמו”.
כשם שנהגתי ביום פטירתו. לעילוי נשמתו של יעקב, אקרא את פרק ט"ו בתהילים:
"מזמור לדוד ה', מי יגור באוהליך, מי ישכון בהר קודשיך:
הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו:
לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה, וחרפה לא נשא
על קרובו: נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד, נשבע
להרע ולא ימיר: כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא - יקח,
עושה אלה לא ימוט לעולם".
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
תגובה 1:
כל הכבוד לגדעון, (יעקב הוא סבא שלי)וגם לי קוראים יעקב
הוסף רשומת תגובה