תכונות יסוד של מנהיג במקורות ישראל

תכונות יסוד של מנהיג במקורות ישראל
מאת גדעון רפאל בן-מיכאל

לצערנו הרב, העוסקים בנושא המנהיגות במדעי החברה, אינם מכירים כדבעי את מקורות ישראל. עתה, לאחר מלחמת לבנון השנייה כאשר אתה מעיין במקורות ישראל, הינך נפעם מהעובדה שהמקורות מקדימים במאות שנים את אנשי האקדמיה העוסקים בערכי היסוד ובנורמות ציבוריות המצופים ממנהיגים.

בשעה הקשה, שעם ישראל נמצא בו, יש משמעות רבה לתכונותיהם וסגולותיהם של מנהיגי העם. לכן חשבתי, שמן הראוי לחשוף את המסרים הקשורים למנהיגות כפי שהם משתקפים במקורותינו.

כאשר בני ישראל עמדו לסיים את מסע הנדודים במדבר סיני והגיעו לערבות מואב על ירדן ירחו, אומר ה' אל משה: "עלה אל הר הָעֲבָרים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל, וראית אותה ונאספת אל עמך" (במדבר כז, יב). בקשתו היחידה של משה מה' לפני מותו - מינוי מנהיג ראוי לעם ישראל.

כך נאמר בספר במדבר ( כז, טו-יז): "וידבר משה אל ה' לאמור, יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהייה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה".
על פי המדרש, התכונה החשובה של מנהיג היא הדוגמה האישית. מדרש ספרי (ספרי, במדבר, פרשת פנחס, קלט), דורש את הפסוק: "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם" כדלקמן:
"אשר יצא לפניהם במלחמה, לא כדרך שאחרים עושים, שהם משלחים חיילות והם באים לבסוף…אשר יצא לפניהם בראש ואשר יבוא לפניהם בראש,שנאמר: 'ויעל בראשונה יואב בן-צרויה ויהי לראש' (דברי הימים א, יא, ו), אשר יצא לפניהם בגדוד ואשר יבוא לפניהם בגדוד, אשר יצא לפניהם בכרך ואשר יבוא לפניהם בכרך, ואשר יוציאם בזכויותיו ואשר יביאם בזכויותיו, אשר יוציאם במניין ואשר יביאם במניין,שנאמר: 'ויאמרו אל משה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש' ".

המדרש הגדול (במדבר פרשת פנחס, כז, יז) דורש את הפסוק כך: " 'אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם'. שלא יהא עושה כדרך שמלכי אומות העולם עושין, שהן מוציאין בני דוויה למלחמה ויושבין להן בתוך בתיהן, אלא אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, שכן הוא אומר בדוד: 'וכל ישראל ויהודה אוהב את דוד כי הוא יוצא ובא לפניהם' (שמואל א, יח, טז)".

מנהיג אמיתי יוצא בראש העם ואינו נגרר אחריו. על המנהיג לדאוג לעם, להיות ער למצוקותיו מבלי לוותר על עקרונותיו וצדקת הדרך. זוהי התמודדות קשה של מנהיג, כי בדרך כלל נמצאים בקרֶב הציבור אנשים המתנגדים למהלכיו. מצופה ממנהיג ראוי, שיצא לפני העם על פי הסיסמה הידועה: אחרי! עם זאת, עליו לדאוג לציבור, כפי שהרועה שומר במסירות, באכפתיות ובאהבה רבה על עדר צאנו.

אדם הרוצה להנהיג ציבור, לא רק מכוח השררה, חייב לקבל אֵמוּן והערכה מהציבור. עליו להיות איש חזון, בעל שאר רוח, לשמש דוגמה אישית בהליכותיו ובמעשיו. תכונות אלה יוצרות את דמות המנהיג.

ה' אומר למשה לפני מותו: העבר את המנהיגות בצורה מסודרת לָבָּא אחריך. האיש אשר יחליף אותך יהיה יהושע בן-נון. ה' מזכיר רק תכונה אחת, מהתכונות רבות הנדרשות ממנהיג עם. היא כוללת בתוכה עוצמה רבה: "איש אשר רוח בו". בעברית המודרנית, היינו מפרשים את המושג "איש רוח" לתלמיד חכם, רב, פרופסור באקדמיה ועוד... . המדרשים מפרשים את המושג אחרת, הם מתכוונים למנהיג שיש בו עוז רוח – מחד, ויכולת להלך עם האנשים המתנגדים לדעותיו - מאידך. המטען הפנימי-הרוחני, "נכסי צאן הברזל" הערכיים של המנהיג, הם אבן היסוד במנהיגות לאומית, כפי שכותב בעל מדרש ספרי לפרשת פנחס: " 'איש אשר רוח בו" - "שיכול להלך כנגד רוח של כל אחד ואחד".

הפרשן בעל "העמק דבר" (הנצי"ב - נפתלי צבי יהודה ברלין) כותב: "רוחו, היינו דעתו בפני עולם ואינו נמשך אחרי נטייה רצונית להנאת עצמו או הנאת אחרים". לאמור, על המנהיג להאמין בצדקת דרכו ובאידיאלים שהציב לעצמו והיכולת לעמוד על דעתו. עליו להנהיג את הציבור ללא משוא פנים וללא אינטרסים אישיים.

מדרש תנחומא (במדבר, פרשת פנחס יא) רואה חשיבות רבה לתכונה זו, אבל חושש מכוחו הרב של המנהיג ולכן הוא דורש את הפסוק "איש אשר רוח בו": "לפי שאמרת אלוקי הרוחות לכל בשר, שאתה מכיר לכל אחד ואחד, יתמנה שיודע להלוך עם כל אחד ואחד מהם לפי דעתו".
המדרש הגדול (במדבר, פרשת פנחס, כז, יח) רואה את המנהיג כאיש רוח – בעל יכולת סגולית מיוחדת, היודע להנהיג ציבור שיש בו אנשים מתונים וגם "קיצוניים". " 'איש אשר רוח בו' - שיהא הולך עם הקופדנים (המקפידים) לפי דעתן ועם המתונים לפי דעתן"

מנהיג הרוצה, שהציבור יתמוך בו וילך אחריו, אינו צריך לוותר על עקרונותיו. עליו להתייחס ליחידים בציבור בכבוד הראוי. לשמור על כבוד האדם. מנהיג צריך לקבל את השונוּת ולהיות קשוב למגוון הדעות ולמצוא את "שביל הזהב" גם אם אינו מסכים לדעותיהם.
מודעות זו, תאפשר למנהיג להנהיג את הציבור בסובלנות ובאורך רוח.

מדרש תנחומא (במדבר, פרשת פינחס, י).דורש את הפסוק: "וידבר משה, יפקוד ה' וגו' " כדלקמן: "כשם שאין פרצופיהם שוין זה לזה, כך אין דעתם שוין זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו. וכן אומר: 'לעשות לרוח משקל ומים תִּכֵּן במידה' (איוב כח, כה), כל ברייה וברייה יש לו דעת בפני עצמו. תדע לך שהוא כן, משה מבקש מן הקדוש ברוך הוא בשעת מיתתו, ואומר לפניו, ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתם של כל אחד ואחד, ואין בשל בניך דומה זה לזה. כשאני מסתלק מהן, בבקשה ממך אם ביקשת למנות עליהם מנהיג, מנה עליהם אדם שיהא סובל לכל אחד ואחד לפי דעתו".

ילקוט שמעוני (פרשת פנחס, כז) מביא דברים דומים, כפי שדורש התנא רבי סימון, "אמר רבי סימון: 'ויראהו ה' כל הארץ' (דברים לד, א), תדע לך, שכן משה מבקש לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעת של כל אחד ואחד ואין דעתן של בניך דומין זה לזה. בשביל שאני מסתלק מהן בבקשה ממך למנות עליהן מנהיג. מנה עליהם אדם שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו" .

מנהיג כריזמטי נשען גם על ההילה שלו. אישיותו ותכונותיו יוצרות השראה, ונותנות לו יכולת רבה להשפיע על הציבור. משה רבנו הוא דוגמה קלאסית במקורות ישראל למנהיגות כריזמטית.
משה רבנו – המנהיג הגדול, מוביל את העם ליציאה מעבדות לחירות (יציאת מצרים). העם מתקשה לעכל את נס השחרור. העם תולה את עיניו במנהיג. השפעתו הכריזמטית של משה הייתה כה גדולה, שאפילו המצרים, שבוודאי לא היו מאוהבי נפשו - העריצו אותו מאוד.
באמצע התיאורים הדרמטיים שבדו-שיח שבין משה ופרעה, לפני המכה האחרונה - מכת בכורות, עושָה התורה פסֶק זמן ומספרת לנו: "האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם" (שמות יא, ג).

כאשר ה' מצווה עליו להעביר את המנהיגות על עם ישראל ליהושע בן-נון, אומר לו ה' בהמשך הפסוק: "ונתתה מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל" (במדבר כז, יט-כ). תרגום אונקולוס מתרגם את המילה הודך לזיוך. משה הקרין באישיותו המנהיגותית אור ייחודי המקרין שפע רב כלפי עם ישראל.

הסוציולוגים המודרניים היו מפרשים את המילה הודך לתכונת הכריזמטיות הנחוצה מאד למנהיג ברמה לאומית, ואכן הפרשן רבי שמשון רפאל הירש בפירושו, נותן שלושה פירושים למילה "הוד". אני סבור, שפירושיו נותנים ביטוי מלא למושג כריזמטיות. להלן פירושיו: "הוד" הוא מלוא ההוויה והכוח בהופעה. "הוד" הוא מצב העוז והעוצמה. "הוד" הוא גודל האישיות.