גדעון רפאל בן מיכאל

יום ארץ ישראל

פורסם בעיתון "מקור ראשון", כ"ה בטבת תש"ע, 11.1.2010

המציאות העכשווית, מחייבת אותנו להתמודד עם שאלת חינוכם של כלל בני הנוער – מהחינוך הממלכתי והממלכתי-דתי בסוגית אהבת הארץ-אהבת המולדת כאשר מספר חבלי ארץ לא נמצאים תחת ריבונות העם היהודי.

האם פירוש הדבר, שהפסקנו בכיסופינו ובתפילותינו לבקש מהקדוש-ברוך- הוא את השבת חבלי הארץ הללו לחיק עם ישראל? - ברור שלא. אנו מחויבים לאותם חבלי ארץ. הם נמצאים בטבורה של הארץ. הם חלק בלתי נפרד מארץ ישראל. קדושת הארץ חלה עליהם. ירקות ופירות, שגדלו וצמחו בחבלים אלה, תחול עליהם קדושת ארץ-ישראל ותחול עלינו החובה לקיים את המצוות התלויות בארץ.

נראה לי, שדווקא בימים אלה, יש צורך להכריז על יום ט"ו בשבט גם כיום ארץ ישראל. יהווה יום זה, יום שיא לתהליך חינוכי מתמשך. יום שבו כולנו עוסקים בנושאי ארץ ישראל, צעירים ומבוגרים, בבתי הספר ובקהילה. דתיים וחילוניים כאחד.
יהיה זה יום לימוד בסוגיות ארץ ישראל ממקורותינו: מארון הספרים היהודי ומספרי ההיסטוריה. כל ציבור יבחר לעצמו את התכנים שבהם ירצה לעסוק.

מערכת החינוך זקוקה לחידוש ורענון. שעור מולדת היה חלק בלתי נפרד מההוויה החינוכית של זרם העובדים והזרם הכללי בתקופת טרום המדינה.

הערגה לשיעורי מולדת באה לידי ביטוי בשיר "שיעור מולדת" שבוצע ע"י להקת כוורת המפורסמת ובספרו של יואב קוטנר "שיעור מולדת", המכיל בתוכו מאות שירי אהבה, כאב וכמיהה לארץ.

אפרים תלמי כתב בשירו "מה זאת מולדת": סבא! פנו אלי נכדיי, אמור לנו סבא, שמענו ב"קול ישראל" כי יצאנו להגן על המולדת, מה זאת מולדת? ותלו בי מבט שואל, עין בוחנת, מודדת. מולדת? – אמרתי בנפשי נרעדת, זה כל אדם וכל העם...".
אם אנו רוצים לחבר את ילדי ישראל לשורשיה של ארצנו-מולדתנו, עלינו לשוב לשיעור מולדת ולצקת בו תכנים שידברו אל לב הילדים והנוער.

יום השיא של שעור מולדת יתקיים בט"ו בשבט, יום ארץ ישראל.

נראה לי, שגופים רבים העוסקים בחינוך לאהבת הארץ ואינם משתייכים למסגרות דתיות יסכימו להצטרף למימוש הרעיון, בתנאי, שפעילות חינוכית זו תהייה אַל - פוליטית. חשוב שנקפיד שהמפלגות לא ינכסו לעצמם יום זה.

ליום ארץ ישראל, יש גם חשיבות בשיח היהודי-ערכי בין דתיים וחילוניים. אהבת ארץ ישראל אינה שייכת רק לדתיים. ארץ ישראל הינה ברית הגורל וברית הייעוד של כל העם היהודי. למרות חילוקי הדעות בקרב העם על גבולות הארץ היא יסוד מאחה ולא מפריד. אין לנו ארץ אחרת.

אני מציע לקיים ביום זה מפגשים בין חילוניים ודתיים בנושאי ארץ ישראל. אני סבור, שעיסוק בטכסטים יהודיים ודיון בשאלות רבות שצצות ועולות, יגבירו את ההבנה בין ציבורים שונים בחברה הישראלית. יתברר לנו שנמצא בפעילות זו הרבה מן המשותף יותר מהמפריד.

כפי שכתב הרב קוק זצ"ל: "הלב מתגעגע אחרי ההשגה של ארץ ישראל, אחרי האמונה של ארץ ישראל, אחרי הקדושה של ארץ ישראל. איה לוקחים את השמחה של ארץ ישראל, את השלווה הפנימית של ארץ ישראל, את הדבקות של ארץ ישראל, את האמת של ארץ ישראל, את העוז והאומץ של ארץ ישראל, את הביטחון של ארץ ישראל. חוסה ה', רחם נא א-ל רחום וחנון, חמול נא וזכני נא לשוב אליך בתשובה שלימה, והשיביני נא אל ארץ חמדתך, זכני נא לראות בשמחת גוייך, להתהלל עם נחלתך, רחם רחם, אב הרחמן, חוס נא הושיעה נא האל המושיע".

גדעון רפאל בן-מיכאל

המדריך שלי, זבולון המר

פורסם בעיתון "מקור ראשון", כ טבת תש"ע,5.1.2010

בשנות החמישים של המאה הקודמת עברו ימי נעורי ב"חיפה האדומה", עיר חילונית מובהקת. הדתיים היו בה מתי מעט. כנער, המחפש תוכן ופעילות חברתית דתית, מצאתי את דרכי לסניף בני-עקיבא בחיפה, שפעילותו התקיימה בצריף גדול, שהיה בנוי כתבנית תיבת נח. בשנים הללו היו בסניף קומונרים בעלי שיעור קומה כמו, הרב חיים דרוקמן ויוסקה שפירא.

כאשר הייתי צעיר לימים בשבט מעפילים, מדריכי היה זבולון המר, נער יפה תואר ובלורית המתנופפת על מצחו. זבולון היה נער צעיר, מבוגר ממני בארבע שנים בלבד. כבר אז, התבלט בחוכמתו ובעמקות מחשבותיו. זכורות לי היטב הפעולות החינוכיות, שבהן הוא העלה סוגיות במחשבת ישראל ודרכנו התנועתית.

מנהיגותו הסוחפת בלטה מאד. אנו כחניכים הערצנו ואהבנו אותו. היינו קשובים לפעולותיו החינוכיות והערכיות שהעביר לנו. כל פעולה הייתה חוויה בפני עצמה וחשנו בעומקם של תכני הפעולה.

ביה"ס יבנה היסודי שבו למדתי וביה"ס העל-יסודי שבו למד זבולון שכנו באותו מבנה. אני זוכר היטב, כיצד בהפסקות, קפצתי לקומה העליונה כדי לפגוש את המדריך זבולון. היה זה קשר מיוחד שנקשר בין חניך צעיר למדריכו.

כצעיר, שהיה בתקופת עיצוב דרכו, מחשבתו ואישיותו, הייתה לזבולון תרומה משמעותית לנכסי צאן הברזל הערכיים שרכשתי.

כאן בחיפה, בהיותו מדריך בשבט מעפילים הוא הניח אבן יסוד לתחנתו הראשונה בחייו הציבוריים. לאחר שסיים הדרכתו בשבטנו הוא ריכז את חבריא ב' בסניף. גם כאן הוא התגלה כמנהיג ומחנך, הסוחף אחריו ציבור שלם. מכאן ואילך, הוא נשאב למעורבות ציבורית שנמשכה עד יום פטירתו.

זבולון חש בהערצה והחיבה שהעניקו לו חניכיו, אך הדברים הללו לא סנוורו את עיניו. הוא נשאר צנוע ולא מתנשא.

עד יום פטירתו שמרתי על קשר מיוחד. בכל צמתי החיים שלי היה קשר בינינו. לכל שמחה שאירעה במשפחתנו הוא תמיד כתב מכתב אישי לי ולשרה לרעייתי. שרה, במסגרת פעילותה הציבורית חברה עמו לרעיון ולדרך.

במסגרת לימודי באוניברסיטה כאשר התעניינתי במדיניות משרד החינוך בתקופת השר זבולון המר, איפשר לי זבולון ללא פקפוק לנבור בכל הפתקים וניירות העמדה שכתב בכתב ידו ונמצאו אז בלשכתו במשרד החינוך. היו אלה טיוטות שכתב לקראת הרצאותיו ונאומיו בפני פורומים רבים.
למדתי מהפתקים הללו על דרכו האידיאולוגית-המחשבתית של שר החינוך זבולון המר. הייתה זו משנה סדורה, שביטאה את ה"אני מאמין" שלו כאחד מקברניטי הציונות הדתית.

פעמים חשבתי, מה היה קורה לזבולון, אילו לא היה הולך לשדה הפוליטיקה. לדעתי, היה מוצא את דרכו לעולם האקדמי והיה מתמנה כפרופסור באוניברסיטה ומתבלט כאחד מאנשי הרוח בעלי המשמעות בעם ישראל.

כאשר זבולון חלה והיה קשה לבקרו כתבתי לו מכתב אישי ובו סיפרתי לו שהתפללתי להחלמתו במערת אליהו בחיפה כמנהג עדות ישראל האומרים: "מי שענה לאליהו בהר הכרמל הוא יעננו". הוא השיב לי מיד במכתב שכתב בכתב ידו. אביא רק ציטוט קצר מהמכתב: "הדברים נגעו ללבי, ואני אסיר תודה לך עליהם. תודה באמת על דבריך הטובים והחבריים ועל תפילתך למעני ולבריאותי – במערת אליהו הנביא". דרכי האל נפלאות מאתנו. תפילתי לא נענתה. זבולון הלך לבית עולמו והוא צעיר לימים.

בימים הקשים שבהם נמצאת הציונות הדתית, עליה להמשיך ביתר שאת וביתר עוז בהמשך שליחותה הלאומית והערכית. מורשתו של זבולון המר לא תמה.

גדעון רפאל בן-מיכאל

מורה טוב, מורה חכם

פורסם בעיתון "מקור ראשון", יד טבת תש"ע, 31.12.2009

בשנים האחרונות מתחבטת מערכת החינוך בקריטריוני הקבלה למכללות האקדמיות להכשרת מורים. כיום, תנאי הקבלה היא תעודת בגרות ועמידה במבחן הפסיכומטרי. מעת לעת משתנה סף הקבלה של הציון הפסיכומטרי. לדעתי המבחן הפסיכומטרי, אינו רלוונטי למיון פרחי הוראה.

אני מציע למערכת החינוך להשתמש בשיטות אחרות, שיסננו את המועמדים הלא-מתאימים להוראה.

למכללות מתקבלים מדי שנה מועמדים עם ציונים גבוהים וגם אחרים עם ציונים נמוכים יותר, שאישיותם ורמת ידיעתם אינה מתאימה להוראה וחינוך. כאשר מגלים את הבעיה, כבר קשה להוציאם ממערכת החינוך. תהליך נמשך שנים רבות וגורם נזק בל ישוער לתלמידים שלמדו אצל המורים הללו.

על כן, יש לדרוש מבחני קבלה מיוחדים להוראה. נוסף על הדרישה לתעודת בגרות, יש ליצור מבחן סוציומטרי-אישיותי, שיוכל לסמן את המתאימים להוראה. לאחר מבחן זה יש לקיים סדנאות ע"י פסיכולוגים ואנשי מקצוע כדי לקבל זווית נוספת על אישיותם של המועמדים.
לאחר שהמועמדים יתקבלו למכללה, ילמדו בשנה הראשונה את מקצועות הליבה ותכנים חינוכיים-ערכיים ויבחנו עליהם.

משרד החינוך יקבע את רמת הידע שהסטודנטים יצטרכו להוכיח במבחנים. שאלות המבחנים יחוברו ע"י משרד החינוך והבחינות יתקיימו במתכונת של בחינות הבגרות. הציונים הסופיים יהיו שקלול של תוצאות המבחנים וציוני המגן של המכללות.
עמידה בבחינות אלה בסיום השנה הראשונה תהווה אישור קבלה למכללה. מכאן ואילך, יהיו הסטודנטים תלמידים מן המניין.

לשכת עורכי הדין, משרד הבריאות, לשכת רואי החשבון ועוד מקיימים מבחנים חיצוניים הבודקים את רמת הידע של המועמדים לקבלת רישיונות לעריכת דין, לרופאים ולרואי-חשבון רק לאחר הלימודים. למערכת החינוך, אני מציע לקיים זאת בשנה הראשונה ללימודים.

גם צה"ל, כאשר הוא עומד להכשיר קצינים, אינו מסתפק רק בהמלצות מפקדיו של המועמד. הוא משתמש בכלי נוסף - מבדקי הקצונה. על הצוער שהתקבל לקורס קצינים לעמוד ברמה הנדרשת מקצין. אינו עומד ברמה הנדרשת - יודח מקורס הקצינים.

אין בהצעתי פגיעה בחופש האקדמי של המכללות. החופש האקדמי יישמר. כל מכללה תבחר את הדרך הייחודית והיצירתית שלה להשגת רמת הידע הדרושה כפי שמציב משרד החינוך.

רבים מאתנו, יכולים לסמן מורים ייחודיים ומעולים, שאנו כתלמידים זוכרים אותם לטובה כמחנכים ובעלי יכולות מתודיות בהטמעת ידע. אני זוכר מורה למתמטיקה שבזכות ידיעותיו וכישוריו הפדגוגיים כל התלמידים בכיתתו זכו לציונים גבוהים בבחינות הבגרות. אני זוכר גם את אותו מחנך דגול שבדרכים פורמאליות ולא-פורמאליות היקנה לנו ערכים וחוויות הצרובים בתודעתנו עד היום.

גם כיום, נמצאים בתוך המערכת מורים מעולים המקרינים ערכים ובעלי כישורים גבוהים בהעברת ידע והטמעתו בקרב בתלמידים. עלינו לאתרם. הללו ישמשו חונכים של פרחי ההוראה, בעיקר בשנה הראשונה. הם יהוו חיזוק נוסף בהכשרת המורים.

כולנו יודעים שבעת הזו, החינוך מתדרדר. תוצאות המבחנים הבין-לאומיים לא מזהירים, האלימות גוברת והולכת והחינוך הערכי בירידה. מערכת החינוך חייבת להתעשת. עתידה של מערכת החינוך בשנים הבאות יהיה תלוי בעיקר באיכות עובדי ההוראה.

גדעון רפאל בן-מיכאל

תורה עם דרך ארץ

פורסם בעיתון "מקור ראשון", יב טבת תש"ע, 29.12.2009

החודש, בכ"ט בטבת, חל יום הזיכרון לרב שמשון בן רפאל הירש (רש"ר), מנהיגה הדומיננטי של היהדות האורתודוקסית בגרמניה במאה ה-19 ואבי הגות השיטה "תורה עם דרך ארץ". הגות זו, משמשת עוגן חשוב לביסוס דרכה המחשבתית והחינוכית של הציונות הדתית. בימים אלה, חשוב שנעיין בספריו ונאמץ אל חיק ליבנו דברים רבים שכתב.

כאשר אני נדרש לתת שיעור בפרשת השבוע, אני מעיין תמיד בפירושו הנפלא והמעמיק לתורה. הרב מרדכי ברויאר, ממשיכי דרכו של רש"ר הירש כתב: "בפירושו ביקש להבין את פשוטו של המקרא רק כדי לעמוד מתוך כך על משמעותו של המקרא. הפשט היה בעיניו טפל, ואילו המשמעות הייתה עיקר. הוא לא ביקש לדעת רק מה כתוב כאן, אלא הוא שאל גם למה הוא כתוב, מה הוא מוסיף לנשמה, כיצד הוא מחנך את האישיות, במה הוא מחשל את האופי ומקרב את האדם אל בוראו. ואלו הם דברים שכל אדם הלומד תורה ומקיים מצוות זקוק להם ומרגיש בחסרונם. וזו היא אפוא הסיבה לכך, שפירוש רש"ר הירש היה פירוש עממי, שנתקבל בהערצה על ידי כל שכבות הציבור - גדולים וקטנים כאחד".

רש"ר הירש כתב גם את "אגרות הצפון", ספר שזכה לתפוצה רבה. ספר המכיל 19 איגרות המיועדים לצעירים ובהן הוא מביא דברי הגות והשקפה דתית לחיזוקם הרוחני של הצעירים.
הספר מכיל מכתבים של שני צעירים: מכתב אחד הוא של בנימין, שהוא כנראה שופרם של הספקנים, ושמונה עשר המכתבים האחרים הם של נפתלי, המייצג את היהדות המסורתית.

בשנת 1838 הוציא לאור את ספרו "חורב" על דבר חובות ישראל בגלות. ספר זה הוא כעין תוספת ל"איגרות הצפון". ב"חורב", רש"ר הירש מסביר בכלים מדעיים שעבודת ה' לפי התורה אינה "מיושנת". בתשובותיו לבנימין ב"איגרות הצפון" הוא משיב לא לחברו בלבד, אלא גם לאלה שעזבו את דרכי ה' וגם לשלומי אמוני ישראל. הוא דן בשאלת היחס בין תורת ישראל לבין מיטב התרבות העולמית. הוא אומר שאין למדוד את היהדות בקנה מידה יווניים אלא להפך, למדוד את תרבות העולם בקנה מידה של תורת ישראל. לא לנטוש את התורה לפי רוח הזמן, אלא להרים את הזמן לתורה.

את משנתו "תורה עם דרך ארץ" יישם עם הקמת בית ספר יהודי שהקים בפרנקפורט בשנת 1852. בבית ספר זה למדו לימודי יהדות ולימודים כלליים ובסיומו קיבלו התלמידים תעודת בגרות.
חזון ביה"ס היה לימוד תורת ישראל ושילוב לימוד התרבות הכללית מתוך אספקלריה יהודית. ניתן לומר, שהייתה זו הישיבה התיכונית הראשונה. רש"ר הירש שלל את ההליכה לבית ספר גרמני כללי ומתן "שיעורי דת" על ידי מורים פרטיים. בתקופת השיא היו בבית ספרו כ-600 תלמידים.
על פי השקפתו עלינו לבדוק את המדע, האמנות וההשכלה לאור תורת ה'. התרבות הכללית אינה משלימה את התורה אלא יש להפעיל את רוח התורה בכל גילויי החיים ולשלב את תוכני התרבות הכללית בעזרת הכוח המעצב של התורה.

רש"ר הירש היה מחנך דגול, שהבין היטב את הבעיות שבפניהם ניצבים בני הדור הצעיר מול דעותיהם של הרפורמים והשפעות חיצוניות. בהגותו הוא הציע פתרונות לדילמות והפיתויים החיצוניים של העולם הגדול. רבים חשבו, שיש סתירה בין היהדות וההשכלה החילונית, הוא הוכיח כיצד ניתן להשתית את רוח היהדות על חיי המעשה והיצירה מתוך תודעה עמוקה השאובה ממעיינות התורה והמסורה.

גדעון רפאל בן-מיכאל

עכו כמשל
פורסם בעיתון "מקור ראשון", ד תשרי תש"ע, 22.9.09

כאשר הינך נוסע בכבישי הגליל וצופה בישובים הנמצאים בצדי הדרכים, הינך מבין כמה הגליל זקוק לתנופה וחיזוק הישוב היהודי בגליל.
ישובים כמו הושעיה ומורשת מהווים דוגמא ומופת, כיצד ניתן להתיישב בגליל במסגרת קהילות דתיות-ציוניות התורמות לאיכות הרוחנית בגליל ותורמים לשמירת הצביון היהודי של הגליל.
גם בישוב מעלות התגבשה קהילה תורנית הפועלת סביב מנהיגותו של הרב יהושע ויצמן, ראש ישיבת ההסדר. והנה, אנו מגיעים בדרכנו לעיר עכו, שבה ר' יחיאל מפריז, מבעלי תוספות, הקים ישיבה יחד עם כ-300 מתלמידיו. הרמב"ן כתב בה את איגרת המוסר הידועה ואת דרשתו לר"ה, והרמח"ל קבע בה בסוף ימיו את מושבו. בשנות העלייה הגדולה – בשנות החמישים קלטה עכו עולים רבים ממגוון גלויות ישראל. במשך השנים התבססו כלכלית אותם עולים. דירותיהם היו צרות וקטנות, וכדי לשפר את רמת הדיור, שמו פעמיהם לישובים אחרים. כך החל תהליך הדרגתי של נטישת יהודים את העיר עכו. היה חשש אמיתי שהעיר תאבד את צביונה היהודי.

בעת הזו, בשנת תשס"ב-2002 קמה חבורה צעירה ואידיאליסטית, יוצאי ישיבת ההסדר במעלות במנהיגותו של הרב יוסי שטרן ועשתה מעשה חלוצי. היא הקימה ישיבת הסדר בעכו. כתוצאה ממעשה זה, התגבשה סביב הישיבה קהילה דתית-ציונית.
מפעל חלוצי זה תפש תאוצה ובשנת תשס"ו-2006 הקימה הישיבה את מדרשת הגליל המערבי, לזכרו של בוגר הישיבה סגן עמיחי מרחביה, שנפל בקרב בבינת ג'ביל במלחמת לבנון השנייה. המדרשה עוסקת בהעברת תכנים וערכים במורשת היהודית והציונית בקרב בתי ספר יסודיים, תיכונים וקבוצות מאורגנות. הפעילות מתבצעת באופן חווייתי סביב סיורים מודרכים בעכו ובמסלולים בגליל המערבי.

הישיבה סבלה גם מהתנכלויות. בתחילת דרכה הוקמה הישיבה בשכונה וולפסון, כדי לחזק את השכונה על מנת למנוע נטישת משפחות יהודיות ולשמור על צביונה היהודי. על רקע זה אירעו מספר תקריות וחיכוכים בין אנשי הישיבה לתושבים הערבים בשכונה.

בשמחת תורה, שנת תשס"ז-2006, בעת ההקפות, התחילה תגרה בין התושבים הערבים בשכונה לבין תלמידי הישיבה. בתגרה נפצעו שני תלמידים באורח קל, ובעקבותיה נורו יריות באוויר ‏‏.
ביום הכיפורים תשס"ט-2008 התפרעו ערבים מעכו ושברו חלונות של חנויות ומכוניות ברחבי העיר, הדבר עורר מהומות במשך שבוע, וב-26 באוקטובר 2008 הוצת משרד הישיבה. שלושה ערבים ישראלים תושבי עכו הורשעו בגין המעשה בבית המשפט המחוזי בחיפה ונדונו לעונשי מאסר.

לאחר אותם אירועים, רואיין הרב יוסי שטרן ע"י מירון רפפורט, כתב עיתון הארץ , וכך מצטט הכתב את הרב: "הבאתי בחשבון שהתיישבות שלנו כאן עלולה להביא לחיכוך", הוא אומר, "לקחנו על עצמנו לחיות במקום של מסירות נפש". המועקה שלו, הוא אומר, "היא ברמה של הכבוד הלאומי: כשאתה רואה במדינת ישראל שלטים גדולים של הרמדאן, אתה מרגיש מועקה, ייאוש. אתה עלול להרגיש שהשכונה הזו כבר הלכה. אם המדינה תגיד לנו שעכו אבודה מבחינתה, שלא אכפת לה שיהיו פה מסגדים - אז נראה. אבל הממסד מאחורינו, יש לנו הרגשה שאנחנו רצויים, מוערכים. ברור שאם לא נלך להקפות, לא יקרה שום דבר, אבל אנחנו אידיאולוגים ומתנהגים כמו אידיאולוגים. אם כל אחד יחפש את השקט שלו, איך נשמור על הזכויות היהודיות?"

בשבוע שעבר, השתתפותי בחנוכת בנין בקמפוס החדש של הישיבה. התרשמתי עמוקות ממנהיגותו של הרב יוסי שטרן, איש תורה מובהק, מנהיג צנוע עם יכולת עצומה של ארגון, ראייה לטווח ארוך ויכולת יישום חזון ההתיישבות הדתית-ציונית בעיר עכו. ראוי הרב שטרן להערכה רבה על פועלו. הוא הוכיח, כיצד, בתבונה רבה ובכוח האידיאלים היהודים ניתן לחזק את הישוב היהודי בגליל.

גדעון רפאל בן-מיכאל

שכחנו את הגליל
פורסם בעיתון "מקור ראשון", כט כסלו תש"ע, 16.12.2009

הקפאת הבנייה הזמנית ביהודה ושומרון, אינה חייבת להרפות את ידינו. להיפך, במקביל למאבקים על גושי ההתיישבות ביהודה ושומרון, ניתן עתה להשקיע אנרגיה ומרץ רב גם להתיישבות היהודית בגליל. אם לא נפעל עתה ביתר שאת וביתר עוז להגברת ההתיישבות בגליל, תהייה זו בכייה לדורות. אנו עלולים לאבד חבל ארץ זה.

כאשר אנו מביטים במפת ארץ-ישראל, אנו מבחינים מיד בגושי התיישבות צפופים של הערבים בגליל. אם ימשך התהליך של עיבוי הישוב הערבי בגליל, יש חשש שבעוד מספר שנים יתבעו ערביי ישראל לא רק אוטונומיה תרבותית אלא יבקשו לעצמם גם אוטונומיה מנהלית על חבל ארץ זה.

ברצוני להבהיר, עלינו לדאוג לערביי ישראל, הם אזרחי מדינה בעלי זכויות וראויים לדיור הולם. הריבוי הטבעי שלהם, דורש להקים יחידות דיור נוספות, אך יש לתבוע מהם להקים ביישוביהם הגדולים גם בתים גבוהים יותר כמו בעיר הערבית נצרת. אני גם ממליץ להקים עיר ערבית חדשה. עד היום לא שמעתי על תכנון מעשי להקמת עיר ערבית. התוצאה של אי עשייה זו, מביאה ערבים רבים לרכוש דירות בערים כמו עכו, כרמיאל, נצרת עילית ועוד. אם מגמה זו תימשך, יתרחש האבסורד הגדול ביותר, ישובים יהודים שהוקמו בגליל כדי לעבות את הישוב היהודי וליצור רצף טריטוריאלי יהודי, בעוד מספר שנים יהיה בהם רוב ערבי.

יש לתבוע מהמשרדים ומהסוכנות היהודית להקצות משאבים לפיתוח הגליל. עלינו להקים ישובים כדוגמת "הושעיה" הנמצא בגליל התחתון ו"מורשת" הנמצאים בגוש שגב. הישובים הללו משמשים טריז ומונעים את הרצף הטריטוריאלי הערבי. אין די בשני הישובים הללו, יש צורך דחוף בהקמת ישובים נוספים לציבור הדתי ולציבור הכללי.

פיתוח ההתיישבות בגליל יהווה גם פתרון הולם לזוגות צעירים רבים, שידם אינה משגת לקנות דירות.
אחד האמצעים החשובים למשיכת זוגות צעירים לגליל הוא נגישות מהירה למקומות תעסוקה. בשנה האחרונה מתפתחת רשת הכבישים באזור. כביש 6 מגיע עד ליקנעם ועתה מתבצעות עבודה רחבת היקף בפיתוח כביש רחב מצומת אלונים עד צומת המוביל בגליל התחתון. במקביל מרחיבים גם את הכביש מצומת סומך (שפרעם) עד צומת המוביל.

יש צורך דחוף בהשקעת מאמצים ומשאבים ליצירת מקומות תעסוקה נאותים לצעירים הגדלים בגליל עצמו. עלינו לראות בדאגה את התופעה שצעירים שגדלו בגליל וסיימו את לימודי התיכון ורכשו השכלה גבוהה, נוהים למרכז הארץ ואינם חוזרים לביתם מכיוון, שאינם מוצאים תעסוקה הולמת להשכלתם.

יש לעניין תעשיינים, כמו סטף ורטהיימר, המשמש עבורנו דוגמה ומופת לתעשיין שהקים אזור תעשייה מצליח בתפן, שיעלו לעבר הגליל. אין ספק שימצאו כח אדם מעולה-מחד, ויתרמו לפיתוח הגליל- מאידך.

עתה, אני עומד ומתריע בשער בת-רבים. אנו נמצאים בנקודת זמן קריטית, שבה אנו עדיין יכולים לעשות רבות להתיישבות בגליל ולמנוע את השינוי הדמוגרפי בגליל.
אני מזכיר לכולנו כי בסיום מלחמת הקוממיות, הגליל נשאר בגבולות מדינת ישראל בזכות הישובים היהודים שהוקמו בחבל ארץ זה.

גדעון רפאל בן-מיכאל

התנ"ך ונאמנותנו לארץ ישראל
פורסם בעיתון "מקור ראשון", כח כסלו תש"ע, 15.12.2009

רחל אלבוים-דרור, פרופסור לחינוך באוניברסיטה העברית, פרסמה בעיתון "הארץ" (27.11.09) מאמר הנקרא: "זהירות, תיאולוגיה חילונית" ובו היא יוצאת בהתרסה כנגד הציבור החילוני המאמץ בלבו את ההבטחה האלוקית על ארץ-ישראל. כך היא כותבת: "אף על פי שרוב האוכלוסייה היהודית בישראל היא חילונית, ולכאורה אין להבטחת האל לאברהם בברית בין הבתרים משמעות פוליטית בעבורה, דומה כי להבטחה האלוהית "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" עוצמה קדמונית, לרוב בלתי מודעת אולם עמוקה מאוד, הפועלת את פעולתה על רוב הישראלים. השפעת ההצדקה הזאת על האוכלוסייה החילונית עולה בעוצמתה הרגשית עשרת מונים על כל ההצדקות האחרות לבעלות על ארץ ישראל. תופעה זו מגלה את אחת מסתירות היסוד של החברה הישראלית, המלווה את התנועה הציונית מאז ראשיתה".
הופתעתי מאד, מדבריה של פרופ' לחינוך. לא ציפיתי מאשת חינוך שתביע דברי סרק כפי שכתבה במאמרה. האם רחל אלבויום דרור אינה יודעת, שמהות החינוך היא בהעברת המורשת התרבותית מדור לדור? האם מישהו מפקפק שהתנ"ך הוא הנכס התרבותי החשוב ביותר של העם היהודי על גווניו השונים – דתיים וחילוניים כאחד? כל בר בי רב יודע היטב שהתנ"ך הוא הקושאן שלנו על ארץ-ישראל.
כאשר דוד בן-גוריון הופיע בפני "ועדת פיל", הוועדה הממלכתית הבריטית שהתכנסה בשנת 1937 והמליצה על חלוקת ארץ-ישראל, הוא הניף בידיו את ספר התנ"ך ואמר בפני הוועדה את הדברים הבאים: "העם היהודי זכאי להיות ולחיות חפשי למענו ובזכותו הוא. זכותנו לארץ-ישראל נובעת לא מהמנדאט הבריטי ולא מהצהרת בלפור, היא קודמת להם. היושב ראש של הוועדה המלכותית או אחד מחבריו אמר באחת הישיבות שהמנדאט על ארץ ישראל הוא ה"בייבל" של הציונות. אני יכול לומר בשם העם היהודי את ההיפך. התנ"ך הוא המנדאט שלנו".
המושג "מולדת" יסודו בתנ"ך. שם הוא צמח, קרם אור וגידים. לא בכדי, במגילת העצמאות, שהינו מסמך מכונן של המדינה נכתב: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית. מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית".

בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת הייתה העיר חיפה ידועה כעיר חילונית מובהקת. מצאתי צילום מאותם ימים כאשר המאבק כנגד גזרות "הספר הלבן" היה בשיאו, כתבו תושבים כתובת גדולה בצבע לבן ע"ג האספלט ברחוב הרצל, שהיה הרחוב המרכזי בחיפה את הכתובת הבאה: know only one book - the HOLLY BIBLE!, שפירושו, עכשיו יש לנו ספר אחד והוא התנ"ך.

עלינו לראות בדאגה את הפיחות ההולך וגובר בקרב אנשי אקדמיה, צעירים ומבוגרים, שאינם סבורים כי התנ"ך הוא הנכס התרבותי המכונן של העם היהודי. בישראל של היום, לימודי התנ"ך סובלים מהזנחה. אני פונה לשר החינוך גדעון סער ושואל אותו: כיצד נחנך לאהבת מולדת ללא עיון בספר התנ"ך?
אם ברצונך להעמיק את החינוך הערכי, דע כי התנ"ך הוא העוגן הערכי של עם ישראל- לחילונים ודתיים כאחד. הגבר את לימודי התנ"ך בבתי הספר. התנ"ך חייב להילמד בכל שלבי החינוך.

גדעון רפאל בן-מיכאל

מהאינטרנט תצא גם תורה

פורסם בעיתון "הצופה", ח אלול תשס"ד, 22.8.2004

התפתחותה של הטכנולוגיה בעולם המחשבים הביאה גם ברכה רבה לעולם התורה. בדידי הווי עובדה. מדי יום ביומו אני לומד דף גמרא במסכת עבודה זרה באמצעות אתר האינטרנט "הדף היומי" . יוזמי האתר הצליחו בטכנולוגיה מתקדמת להביא בפני הלומד את הרב, מגיד השיעור באמצעות סרט וידיאו המצלם את השיעור בבית המדרש, ובמקביל להציג את הטכסט ע"י צילום דף הגמרא המסורתי של דפוס ווילנא. הכול ע"ג מסך המחשב בצורה מאירת עיניים.
ואין זה האתר היחידי. אתר "ערוץ 7" - http://www.a7.org/ מביא תכנית שבועית לשעורי תורה בטכנולוגית שמע מרבנים חשובים כגון, הרב מרדכי אליהו, הרב מוטי אלון, הרב שלמה אבינר, הרב חיים דרוקמן ועוד... שעורי תורה רבים.

באתר "מורשת" - http://www.moreshet.co.il/ נוכל למצוא שו"ת בנושאים רבים ומגוונים המיועדים לציבור הדתי לאומי וניתנים ע"י מכון תורה והארץ, מכון שלזינגר לרפואה והלכה, הרב יובל שרלו, הרב אישון שלמה, הרב ערוסי רצון ועוד רבנים חשובים. ישנם אתרים נוספים שניתן דרכם להגיע לשעורי תורה ודבר הלכה, כגון:
"כיפה" - http://www.kipa.co.il/ , "שופר" - http://www.shofar.net/ הרוצה להתעמק בפרשת השבוע, יוכל למצוא "ים" של אתרים הניתנים לעיון ע"י קריאת טקסטים ופרשנויות שחוברו ע"י רבנים ואנשי אקדמיה. כמעט כל ישיבות ההסדר פתחו אתרים לישיבותיהם. בתוך האתרים נוכל למצוא דברי תורה, הלכה והגות רבים. לא ניתן במאמר זה לפרט את האתרים הרבים המביאים את פרשת השבוע ואתרי הישיבות, אולם ניתן בנקל למצוא את האתרים המבוקשים.
יש לפתוח את מנוע החיפוש "גוגל" – google בעברית ולציין בטבלת החיפוש את צמד המילים "פרשת שבוע" או את שם הישיבה הרצויה וללחוץ על חפש. האתר מבוקש יופיע ע"ג המסך.
ניתן למצוא באינטרנט כמעט את כל "ארון הספרים היהודי".

"מכון ממרא" http://www.mechon-mamre.org.il/ מביא באתרו את ספרי היסוד ביהדות:
תנ"ך בכתיב המסורה ללא ניקוד, תנ"ך בכתיב מלא, תנ"ך עם טעמי המקרא, תנ"ך עם פירוש פשוט. ששת סדרי משנה, התוספתא, התלמוד הירושלמי, התלמוד הבבלי ומשנה תורה לרמב"ם. אין האתר מתאים ללימוד תורה, מכיוון שאינו מביא את הפרשנים המקובלים על לומדי התורה.
ברם, האתר יכול לשמש עזר רב ללומדי תורה וחוקרים המחפשים רק טקסטים לתועלת הלימוד והמחקר.

אתר חשוב נוסף הוא אתר "דעת"- http://www.daat.ac.il/ אתר ללימודי יהדות ורוח והמנוהל בצורה מקצועית מאד ע" פרופ' יהודה אייזנברג וקשור למינהל החינוך הדתי במשרד החינוך. ניתן למצוא באתר מאות מאמרים וכתבי עת בנושאי יהדות וספרים רבים כמו: אבות דרבי נתן, שמונה פרקים לרמב"ם, מסכת אבות, מסכת דרך ארץ זוטא, חובת הלבבות, ספר העיקרים, מסילת ישרים וספרי רמח"ל נוספים ועוד ספרים שהיריעה קצרה מלמנותם. זהו אתר עשיר ומגוון של עולם הספרים היהודי.

ברצוני לציין גם את האתר "שערי שכם- מאגר תורני" – http://www.shechem.org – המביא גם ספרים שאינם מופיעים באתרים הנ"ל. זמינות החומר התורני באמצעות האינטרנט הוא מצב חדש ומלהיב שמציב בפני הציבור שלנו אתגר חשוב הקשור לזהותה היהודית של מדינת ישראל. האינטרנט מתפתח מדי יום ביומו שהיום הוא נגיש בקרב עשרות אלפי משפחות יהודיות הרחוקות ממורשת תרבות ישראל והרוצות ללמוד, לשמוע ולהאזין לדברים הקשורים במורשתם.

אנו, שהצבנו לעצמנו לשמש גשר וקשר עם הציבור החילוני, חייבים לפתוח צוהר להידברות באמצעות תכנים יהודיים. אני קורא במאמר זה למנהיגי הציבור, לשנס מותניים ולמצוא גם בימים קשים אלה משאבים, כדי לפתח אתר רציני למורשת תרבות ישראל עבור הציבור החילוני.
אין לי ספק, שאתר מאיר עיניים הבנוי היטב מבחינה תכנית ומתודית, והנותן מענה לציפיות של הציבור החילוני יקרב ציבור זה למורשתו ולשורשיו. באתר זה, ניתן יהיה לתת תשובות לשאלות הציבור החילוני הקשורות בשמחות כגון, ברית מילה, בר ובת מצווה, נישואין ולהבדיל, ימי אבל. אנו יכולים להציג את חגי ישראל והלוח העברי ולהביאם בפני ציבור זה בדרכים מקוריות, מבלי לפגוע בהלכה ובמסורת ישראל. יהיה קו פתוח להעברת שאלות ומצוקות הקשורות לעולם הרוחני היהודי. חשוב לתת מענה מיידי לשואלים.
באמצעות האתר, יוכלו המשתמשים להיפגש ולהתחבר עם ארון הספרים היהודי. עלינו להשקיע מחשבה ויצירתיות, כיצד נוכל להגיע לכלל עם ישראל ולגעת "בנקודה היהודית", מבחינת "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

גדעון רפאל בן-מיכאל

מי הוא מנהיג לפי מקורות ישראל
פורסם בעיתון "הצופה, יג שבט תשס"ז, 1.2.2007

לפי המקורות, על המנהיג להאמין בצדקת דרכו ובאידיאלים שהציב לעצמו והיכולת לעמוד על דעתו. עליו להנהיג את הציבור ללא משוא פנים וללא אינטרסים אישיים

בשעה הקשה שעם ישראל נמצא בה מעניין לגלות כי ערכי היסוד והנורמות הציבוריות המצופים ממנהיגים מצויים כבר במקורותינו.
בקשתו היחידה של משה מה' לפני מותו היתה מינוי מנהיג ראוי לעם ישראל. כך נאמר בספר במדבר (כז, טו-יז): "וידבר משה אל ה' לאמור, יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהייה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה".
על פי המדרש, התכונה החשובה של מנהיג היא הדוגמה האישית. מדרש ספרי (ספרי, במדבר, פרשת פנחס, קלט), דורש את הפסוק: "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם" כדלקמן:
"אשר יצא לפניהם במלחמה, לא כדרך שאחרים עושים, שהם משלחים חיילות והם באים לבסוף... אשר יצא לפניהם בראש ואשר יבוא לפניהם בראש, שנאמר: 'ויעל בראשונה יואב בן-צרויה ויהי לראש' (דברי הימים א, יא, ו), אשר יצא לפניהם בגדוד ואשר יבוא לפניהם בגדוד, אשר יצא לפניהם בכרך ואשר יבוא לפניהם בכרך, ואשר יוציאם בזכויותיו ואשר יביאם בזכויותיו, אשר יוציאם במניין ואשר יביאם במניין, שנאמר: 'ויאמרו אל משה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש'".
המדרש הגדול (במדבר פרשת פנחס, כז, יז) דורש את הפסוק כך: " 'אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם'. שלא יהא עושה כדרך שמלכי אומות העולם עושין, שהן מוציאין בני דוויה למלחמה ויושבין להן בתוך בתיהן, אלא אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, שכן הוא אומר בדוד: 'וכל ישראל ויהודה אוהב את דוד כי הוא יוצא ובא לפניהם' (שמואל א, יח, טז)".
מצופה ממנהיג ראוי, שיצא לפני העם על פי הסיסמה הידועה: אחרי! עם זאת, עליו לדאוג לציבור, כפי שהרועה שומר במסירות ובאיכפתיות רבה על עדר צאנו.
אדם הרוצה להנהיג ציבור, לא רק מכוח השררה, חייב לקבל אמון והערכה מהציבור. עליו להיות איש חזון, בעל שאר רוח, לשמש דוגמה אישית בהליכותיו ובמעשיו. תכונות אלה יוצרות את דמות המנהיג.
ה' אומר למשה לפני מותו: העבר את המנהיגות בצורה מסודרת לבא אחריך. ה' מזכיר רק תכונה אחת מהתכונות הרבות הנדרשות ממנהיג עם. היא כוללת בתוכה עוצמה רבה: "איש אשר רוח בו". והמדרשים מפרשים: מנהיג שיש בו עוז רוח, מחד גיסא, ויכולת להלך עם האנשים המתנגדים לדעותיו, מאידך גיסא.
המטען הפנימי-רוחני, "נכסי צאן הברזל" הערכיים של המנהיג, הוא אבן היסוד במנהיגות לאומית, כפי שכותב בעל מדרש ספרי לפרשת פנחס: " 'איש אשר רוח בו" - "שיכול להלך כנגד רוח של כל אחד ואחד".
הפרשן בעל "העמק דבר" (הנצי"ב - נפתלי צבי יהודה ברלין) כותב: "רוחו, היינו דעתו בפני עולם ואינו נמשך אחרי נטייה רצונית להנאת עצמו או הנאת אחרים". לאמור, על המנהיג להאמין בצדקת דרכו ובאידיאלים שהציב לעצמו והיכולת לעמוד על דעתו. עליו להנהיג את הציבור ללא משוא פנים וללא אינטרסים אישיים.

גדעון רפאל בן-מיכאל

נוער נאמן זיכרון השואה

פורסם בעיתון "הצופה", כה תשרי תשס"ה, 10.10.2004

בהמשך למאמרי הקודם "הנוער ייאבק באנטישמיות החדשה", אציג עתה מודל להתארגנות בני נוער במסגרת הנקראת "נוער נאמני זיכרון השואה".

זיכרון השואה היא חלק בלתי נפרד מזהותנו היהודית ומחרדות הקיום שלנו. ב"מגילת העצמאות", המשמשת כמסמך המכונן של המדינה נכתב: "השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים".

המדינה קבעה יום זיכרון ממלכתי- יום השואה והגבורה, בו מתקיים ריטואל ממלכתי קבוע במוסדות ציבור, בבתי ספר, ב"יד ושם" ובכל כלי התקשורת. גם הרבנות הראשית קבעה את "יום הקדיש הכללי" לנספי השואה ביום צום עשירי בטבת.

בתיקון לחוק חינוך ממלכתי, נקבעו מטרות החינוך של מערכת החינוך במדינת ישראל. החוק כרך יחד את החינוך היהודי עם זיכרון השואה. כך נכתב בחוק במטרה 4: "מטרות החינוך הממלכתי הן: ...ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה ולחנך לכבדם".

השילומים, משפט קסטנר, משפט אייכמן ועוד..., הקמת מוסד "יד ושם" ומוסדות רבים נוספים ברחבי הארץ העוסקים בהנחלת זיכרון השואה, שימשו מנוף לגיבוש קולקטיבי, שזיכרון השואה יהיה חלק בלתי נפרד מזהותנו היהודית.

שארית הפליטה-ניצולי השואה, אחרי למעלה מחמישים שנה לאחר השואה, היו ערים לעניין זה. במנשר שהוציאו הניצולים כקריאה לעולם כולו בעת נעילת הכנס הבינלאומי על "מורשת ניצולי השואה – ההשפעות האתיות והמוסריות לאנושות", שנערך בבקעת הקהילות ב"יד ושם" ביום ה,
כט בניסן תשס"ב (11.4.02), הקריא עיתונאי והסופר צבי גיל את מנשר הניצולים. אביא קטע מהמנשר: "אנחנו דור ניצולי השואה הולכים ומתמעטים. בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיד: 'אני זוכר את מה שאירע בשואה'. יוותרו רק ספרי זיכרונות ומחקר, תמונות וסרטים, ועדויות ניצולים. או אז יהפוך זיכרון השואה מגורל כפוי, החתום בבשרנו ובנשמתנו, לייעוד היסטורי שעל האנושות ועל הדורות הבאים לשאת באחריות לצקת בו תוכן ומהות".
צה"ל, ביעדיו הערכיים, רואה את זיכרון השואה כערך בעל חשיבות רבה בעיצוב דמותם של חייליו. דוגמא לביטוי הדבר, אביא מדברי האיגרת של קצין חינוך ראשי תא"ל צביקה הררי למפקדים בצה"ל, שיצאו למסע במחנות ההשמדה בפולין. כך הוא כותב:
"אתם עומדים היום בפתחו של מסע. במסע שותפים קצינים, נגדים, אנשי מילואים, בני – מיעוטים, ועולים מהזרועות והחילות השונים, המייצגים את צה"ל כולו.
זיכרון השואה, מהווה נדבך מרכזי ברצף הקיום היהודי ובתפיסת הזהות היהודית הקולקטיבית. הבנת הקשר בין המאורעות שעברו היהודים בשואה, ובין המאבק על קיומה של מדינת ישראל, מעמיק את חשיבות הבנת ייחודו של צה"ל כצבא המושתת על עקרונות מוסר כלל אנושיים, וערכים יהודיים תוך הבנת חשיבות קיומה של מדינת ישראל הריבונית כמדינת היהודים ותפקיד צה"ל בתוכה.המסע אליו אתם יוצאים הוא הזדמנות וקריאה. הזדמנות עבור כל אחד ואחד מכם לברר ולחקור את זהותו האישית – להכיר את שורשיו, שורשי העם היהודי ומדינת ישראל. המסע מהווה גם קריאה עבורכם, כמפקדים בצה"ל, להמשיך ולעשות כל שביכולתכם לחיזוק של צה"ל, למען יהיה העם היהודי לנצח מוגן בארצו. המסע קורא למחויבות האישית של כל אחד מכם כמפקד לחנך את חייליו לשמירה על הרמה הערכית המוסרית הגבוהה ביותר, במילוי משימתכם.

את המסע לפולין מלווה עד – ניצול שואה. עבורכם זוהי הזדמנות של דור אחרון לשמוע עדות חיה מפיו של מי שעבר את התופת. עבורו זוהי סגירת מעגל, לשוב למקום התרחשות הזוועות מלווה במפקדי צה"ל, המעידים על תקומת עם ישראל בארצו.יחד אתכם יוצאים למסע נציגי משפחות שכולות. משפחות אלו הקריבו את היקר להן מכל – את יקיריהן. הצטרפות נציגי המשפחות השכולות למסע מסמלת את הרצף ההיסטורי של הקורבן שנדרש העם היהודי להקריב למען נוכל כולנו לחיות בבטחה במדינת ישראל.בתקופה זו, בה נלחם צה"ל על בטחונה של מדינת ישראל, המסע לפולין מזכיר לכולנו כי לעם היהודי אין קיום אלא כריבון במדינתו ובארצו. השואה היא לנו צוואה, לשמור על דמותנו המוסרית ולהבטיח כי לעולם לא עוד".

ניצולי השואה, ממלאים תפקיד חשוב של אנשי עדות – "אוד מוצל מאש". הם מספרים לנו בצורה בלתי אמצעית את חיי הסבל, הגבורה האישית, והעמידה יהודית-רוחנית שחוו בשואה דרך סיפורם האישי.

עתה, רבים מהניצולים הזדקנו וחלקם, לצערנו הרב – נפטרו. כדי להמשיך ולהחזיק את לפיד העדות והזיכרון ולהיאבק בתופעת האנטישמיות והכחשת השואה, טבעי הדבר, שעלינו לרתום את בני הנוער למלא את החלל שנותר ולאתגרם לשאת באחריות על הנושאים הללו.
אנו עדים לתופעה ברוכה: בני נוער רבים מתעניינים בשואה וזרם משלחות בני הנוער לפולין לא פוסק. העובדות הללו, האיצו בי ליזום פעילות שבה נטפח, נקרב ונעודד בני נוער, שילמדו על השואה, שינסו להפיק לקחים, שימשיכו להחזיק במשא הכבד. כעין מרוץ שליחים אין סופי. לפיד שהוא פיקדון העובר מדור לדור.

העובדות הללו, הניעו אותי ליזום מסגרת פעילות התנדבותית לבני נוער הנקראת: "נוער נאמן זיכרון השואה" הפועלת במסגרת "המכון ללימודי השואה ע"ש ח. אייבשיץ" בחיפה.

מעֶבֶר לטכסי הזיכרון המתקיימים ביום השואה והגבורה ובעשירי בטבת – יום הקדיש הכללי ויציאה לימי עיון במכונים ללימודי השואה, כמעט שלא עוסקים בנושא השואה בבתי הספר. חוזר מנכ"ל משרד החינוך, מחייב ללמד את נושא השואה בחטיבה העליונה בהיקף של 30 שעות בלבד. לכן, יש חשיבות רבה בהכשרתם של אותם בני הנוער מתנדבים (מכתה ט' ומעלה), כדי שתרמיל הידע והערכים בנושא השואה יהיה מלא יותר וניתֶן בידיהם כלים לעיון עצמי, כדי שיוכלו להתמודד עם "הים הגדול" של ספרים ועדויות בנושא השואה.

היעדים המרכזיים של תוכנית "נוער נאמני זיכרון השואה":
• בני הנוער, נאמני זיכרון השואה יהיו בעלי ידע בנושאים מגוונים בתחום השואה באמצעות תהליך לימוד והכשרה [קיימת תוכנית הכשרה מובנית].
• בני הנוער, נאמני זיכרון השואה יהיו מסוגלים להעביר את הידע אותו רכשו - בבתי הספר ובקהילה.
• הנאמנים ייזמו פעולות בקרב תלמידים ובני נוער ב"חקר" ו"אימוץ" קהילות שנכחדו בשואה.
• בכל שנה, הם יארגנו ימי זיכרון לקהילה שנכחדה בבתי הספר, בתנועות הנוער ובקהילה.
• כל אחד מבני הנוער, יראה עצמו כמעביר מסר, חונך לתלמידים צעירים ומשולב במסגרות חינוכיות וקהילתיות.
• יצא לאור עלון של "נוער נאמני זיכרון השואה".
• יוקם אתר אינטרנט שיופעל ויתוחזק ע"י הנאמנים.
• בני הנוער יעלו את נושא השואה באתרים הרלוונטיים ברשת האינטרנט, במסגרת המאבק נגד מכחישי השואה ובאנטישמיות הגוברת והולכת.
• הנאמנים יהיו שותפים בארגון טקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה בבתי הספר ובישוב שבו הם גרים.
• יהיו מעורבים בטכסים "לכל איש יש שם".
• כותבים עבודות בנושא השואה.
• מתנדבים בספריית ביה"ס/בישוב לטיפוח מדור השואה בספריה.
• שותפים בתיעוד ניצולים שעדיין חיים עמנ.ו.
• כותבים מכתבים לחברים בנושא השואה.
• כותבים מאמרים לעיתון התלמידים של ביה"ס.
• כותבים מכתבים לעיתונות הארצית והמקומית ולמדור "קוראים כותבים" בנושאי שואה ואנטישמיות.
• שותפים ומעורבים בהקמת גרעין של בני נוער בבית הספר ובישוב. הגרעין יהווה תשתית לדור ההמשך של הנאמנים.
• בני הנוער ידווחו מעת לעת על התנסותם. ההתנסות תתועד
• אנו מצפים, שבני הנוער ימשיכו בשליחותם גם בהיותם מבוגרים ובעלי משפחות..

בכל שנה, אנו מקיימים סדנת פתיחה לבני הנוער החדשים שהצטרפו למסגרת. בסדנה, כל משתתף מסביר לחבריו את המניעים להצטרפותו למסגרת "נוער נאמני זיכרון השואה". הנה לקט אוטנטי של הדברים שנאמרו באחת הסדנאות:
משתתפת: "אני לא יודעת היסטוריה. אני רוצה לדעת על ההיסטוריה של עם ישראל, על השואה. לי במשפחה יש ניצולי שואה. סבתא של אימא שלי לא גרה בישראל. סיפרו לי דברים קשים. אני רוצה לראות סרטים. רוצה לדעת יותר חומר מעמיק. בהמשך – אני מבקשת להדריך צעירים יותר ולעסוק בנושא ההכחשה".
משתתף: "רוצה לדעת יותר ממה שלומדים בביה"ס. זיכרון, הפקת לקחים. איך חברה יכולה להגיע להיות חברה נאצית ? איך אנשים יכולים לקיים אידיאולוגיה כזאת ?"
משתתף: "ראיתי את סרט הנחשול. אני מסתכל קדימה. צריך לדעת מה קרה כדי שלא יקרה שוב. מה הם ההשלכות לעתיד. מפחיד אותי נושא ההכחשה".
משתתפת: "גרה בעתלית. כולם מכירים את כולם. ראיתי שכנים עם מספר על היד. אף פעם לא דיברו. לא ידעתי על המשפחה, ואני מרגישה שעכשיו הזמן לדעת".
משתתפת: "יש גם אנשים שאין להם ניצולי שואה במשפחה ובכל זאת הם צריכים לדעת. אנחנו צריכים להיות מעבירי מסר. להעביר הלאה".

מסגרת "נוער נאמני זיכרון השואה" פועלת זה מספר שנים. עלי לציין את התנדבותם והתעניינותם הרבה של בני הנוער. הגיעה השעה להפצת תוכנית זו. אנו נסייע בחפץ לב, בעצה, בהצגת תוכנית ההכשרה וכיו"ב – לאותם מוסדות ומסגרות חינוכיות שירצו לאמץ את התוכנית. ניתן להתקשר לטלפון: 052-8344992.

גדעון רפאל בן-מיכאל

הנוער יאבק באנטישמיות החדשה

פורסם בעיתון "הצופה", כ בתשרי תשס"ה, 5.10.2004

בחודש אלול, הגיע אלי באקראי עיתון "הארץ" (27.8.04) ובו התוודעתי לראיון העיתונאי שנערך עם מיקיס תיאודורקיס, מלחין יווני ידוע, שהינו בעל מעמד מוסרי גבוה, שנלחם בשלטון הרודני של הקולונלים ביוון. המאמר נקרא: "הקונספירציה היהודית על פי תיאודורקיס" – מאת העיתונאי ארי שביט. בראיון העיתונאי, נחשפו עמדותיו האנטישמיות הידועות לשמצה.

לשאלתו של ארי שביט: "כשהיית ילד, לפני השואה, איזה רושם השאירו עליך היהודים?". בתחילה השיב, כי יחסי השכנות עם היהודים היו טובים ולפתע אמר: "בוודאי היה גם צד אחר, בעייתי. היהודים היו האחר. הם היו שונים. היהודים היו ציוריים. אני זוכר שבעיני הנשים הזקנות, הדתיות, היהודים היו אלה שצלבו את ישו. ב-1932 חייתי בעיירה יאנינה שבה הייתה קהילה יהודית גדולה. שיחקתי עם ילדים יהודים כל הזמן. סבתי הייתה דתית מאוד. היה לה חדר מלא איקונות. היא שרה מזמורים (המוסיקה שלי הושפעה מאוד מהשירה הדתית שלה). ובאביב סבתא שלי אמרה לי: עכשיו, בתקופת הפסחא, אל תלך לשכונה היהודית. כי בזמן הפסחא היהודים שמים ילדים נוצרים בחבית שבתוכה יש סכינים. אחר כך הם שותים את דמם".

בהמשך הראיון הוא אומר: ""יום אחד הטילו עלי משימה: תיאודורקיס, מחר אתה צריך להרצות לחברים שלך על הקומוניזם. אז הלכתי הביתה ושאלתי את אימא שלי מה זה קומוניזם. היא אמרה שהיא לא יודעת אבל היא חושבת שזה משהו רע. איזה רוע, שאלתי. רוע כמו של היהודים. אז שאלתי אותה אם גם הקומוניסטים שמים ילדים קטנים בחביות עם סכינים ושותים את דמם.מה אני מנסה לומר בכך שאני מספר לך את הסיפורים הללו? הדברים הללו קיימים. לא חשבתי על כך קודם, אבל כעת, כשאתה שואל אותי את השאלות הללו, אני מבין שזה קיים".

בין השאר הוא טוען, שהיהודים שולטים בעולם המוסיקה, בכלכלה העולמית ועל מדיניותה של ארה"ב. הוא השווה את מדינת ישראל לגרמניה הנאצית ועוד... ועוד... היריעה קצרה מלספר את כל תוכנו של הראיון. לשאלתו של ארי שביט: ליהודים יש יותר מדי כוח? תשובתו: "בתחומים מסוימים. אני לא אוהב את ההתאגדויות הסגורות האלה שתומכות אחת בשנייה. אני רואה בהן ביטוי של גישה גזענית. שבטים דתיים או לאומיים או מאפיונריים הם גידולים סרטניים".

הדברים הללו, הזכירו לי היטב את דבריו של יוחנן כריזוסטומוס (מנהיג נוצריי אנטיוכיה מהמאה ה-4 למניינם) שאמר: "היהודים מלאי תאווה, חמדנים, אוהבי בצע, בוגדנים, פושעים, רוצחים, עקשנים, הרסנים, אחוזי שדים... הם הפרו את חוק הטבע... אין כפרה, מחילה וסליחה [לרצח האל]".
לדעות האנטישמיות היה תרגום מעשי. הנה דוגמא מתקופת מסעי הצלב. אנו קוראים את דבריו של אחינו היהודי, ר' אפרים ב"ר יעקב מבונא שחי בתקופה זו וכתב: "וילך הלוך ונובח [=המטיף]... ללכת ירושלים להילחם עם ישמעאל, ואל כל המקום אשר בא שמה, דיבר רע על כל היהודים אשר בארץ, ושיסה בנו את הנחש ואת הכלבים, לאמור: נקמו נא את נקמת הצלוב משונאיו העומדים לפניכם ואחר כך תלכו להילחם על הישמעאלים...".

אני מודע היטב לאנטישמיות המתחוללת בעולם. אין הדבר חדש עבורי. אומרים לנו, אַל תדאגו, האנטישמיים הם "עשבים שוטים". לפתע, כברק ביום בהיר, אתה קורא על דעות אנטישמיות ארסיות, הנאמרות על ידי אדם, שנחשב כאיש רוח ולוחם חופש. הדברים חלחלו בי היטב ולא נתנו לי מנוח. זו הוכחה - כנגד הסוברים שהאנטישמיות העכשווית היא רק פועל יוצא לעימות בינינו ובין הערבים.

נראה לי, שדבריו של ארווין קוטלר, יהודי-קנדי שנודע כאחד המשפטנים הבולטים בעולם בתחום זכויות האדם, מכהן כיו"ר השני של "הנציבות הבינלאומית למאבק באנטישמיות", מבטאים היטב את האנטישמיות העכשווית, שיש בה את היסודות של העבר – מימים ימימה יחד עם אי ההשלמה שעם ישראל יושב במולדתו הנצחית. כך הוא אומר: "האנטישמיות הישנה ביקשה למנוע מהיהודים לחיות כחברים שווי זכויות בעולם, ואילו האנטישמיות החדשה מבקשת למנוע מהמדינה היהודית את הזכות להיות חברה שוות זכויות בקהילת העמים. זו כבר אינה שנאת היהודי כמיעוט זר, שהרי הפגיעות מבוצעות בידי מוסלמים שהם עצמם מיעוט על אדמת אירופה, מיעוט הסובל בעצמו מעוינות מצד אוכלוסיית הרוב. והאלימות הזאת פרצה עם פרוץ העימות במזרח התיכון – כלומר, יש לה הקשר פוליטי מובהק. האנטישמיות החדשה כוללת שני מרכיבים שונים: המרכיב האנטי-יהודי, המתבטא במעשים ומופעל כמעט בלעדית על ידי המוסלמים, והמרכיב האנטי-ישראלי המדיני, שלו שותפים מוסלמים ואנשי המערב גם יחד".

לאחר שחלף חודש מקריאת המאמר, הגעתי למסקנה, שיש להפיץ תוכנו של הראיון, וזאת כדי למנוע שאננות במאבקנו נגד האנטישמיות הגוברת בעולם. אין זה פלא, שאנו עדים בתקופתנו – לכתובות וסמלי נאצה גם בבתי כנסת ובמוסדות יהודיים.

קיימים מוסדות שעוסקים במאבק נגד האנטישמיות והכחשת השואה כגון, משרד החוץ, השר לענייני תפוצות,הסוכנות היהודית והקונגרס היהודי העולמי. לא די בהם. הציבור צריך להיות מעורב ואכפתי ולהשתתף במאבק. יש לנו מדינה יהודית ריבונית משלנו. עלינו להיות אקטיביים בתגובותינו ולהשיב מלחמה שערה בתחום ההסברתי. יש חשיבות מרובה למעורבות בני הנוער במאבק ולרתום אותם למשימה חשובה זו. ראשית, על בני הנוער להגיב בכתב לאותם אתרי האינטרנט המביאים דברי נאצה, דעות והלכי רוח אנטישמיים ועוסקים בהכחשת שואה. יהיה זה מאבק בלתי פוסק של בני הנוער באתרים הללו. בני הנוער יצירתיים ובהדרכה נאותה, יהיו מסבירים מעולים של העם היהודי. אני ממליץ להקים גם אתר ייחודי של הנוער במדינת ישראל. האתר יבטא את מאבק הנוער באנטישמיות והכחשת שואה.

לאורך ההיסטוריה היהודית, ליווה את עמנו, הערך החשוב של הערבות ההדדית - "ישראל ערבים זה לזה". מאז קום המדינה, עומדים יהודים ברחבי העולם בשעת צרה ומצוקה לצד מדינת ישראל. עתה, לנוכח ממדיה של תופעת האנטישמיות העכשווית בקהילות היהודיות ברחבי העולם. חשוב, שאנו נזדהה, נתמוך, ונקיים דיאלוג מתמיד עם הקהילות, בעיקר עם בני הנוער.
ממדינת ישראל יוצאות קבוצות רבות של בני נוער לחו"ל. יש לשלבם בתוכניות הסברה לבני נוער לא-יהודי ובראיונות ברשתות שידור. גם לקראת משימה זו, יש להכין היטב את בני הנוער.

גדעון רפאל בן-מיכאל

בואו נושיט יד לחרדים

פורסם בעיתון "הצופה" ב-ג חשוון תשס"ה, 18.10.2004

הגיעה העת שניזום פעולות קירוב בינינו לבין החרדים. אנו קוראים תדיר בעלוני פרשת השבוע ובמאמרים בעיתונות, על הצורך להרבות באחדות ישראל ובאהבת ישראל. זה אכן צורך קיומי.

לכל היהודים יש פלטפורמה משותפת של זהות יהודית ועלינו להרבות, להדגיש ולקדם את המשותף ולא את המפריד.
מי הם ה"אנחנו"? כוונתי לציבור היהודי-דתי-לאומי, שבהשקפת עולמו מודגשת הדרך של "תלמוד תורה עם דרך ארץ", המרים בו זמנית את שלושת הדגלים של עם ישראל, תורת ישראל, וארץ ישראל, רואה את עצמו משולב בכל מערכות החיים של המדינה והחברה בישראל ורואה בשרות הצבאי ובשרות הלאומי ערך יהודי ולאומי קיומי.

במקביל, מתקיימת חברה יהודית-דתית תוססת של החרדים, שאינם רואים עין בעין את דרכנו והשקפת עולמנו. אני מעורה היטב בחברה של "אנחנו", ואני מודאג מאד מהניכור "שלנו" כלפי החברה החרדית. לא הייתי מרחיק לכת ואומר, שקיימת בקרב לא מעטים בקרבנו עוינות כלפי הציבור החרדי שהשקפת עולמו בנושאי מדינה וחברה שונה מהשקפותינו.
למען הגילוי הנאות, עלי לספר שבני שגדל בערוגות החינוך הממלכתי משתייך היום לעולם החרדי . אני מכבד את הדרך שאותה בחר, למרות שהשקפותיי שלי ושל רעייתי לא השתנו.
אוכל לומר, שהיום אני מכיר יותר את החברה החרדית שלא הכרתיה מקודם. למרות שאני חולק על דרכה החברתית, אני מוקיר ומעריך את עולמה הרוחני בלימוד תורה, בקיום מצוות ובמפעלי החסד הרבים שהיא מקיימת למרות שהיא חברה ענייה. כמעט שאין מספרים לנו עלייה ועל מירקם החיים החברתי שלה. כמה מאמרים וידיעות התפרסמו בעיתון "הצופה" בשנה שעברה הקשורים לעולם החרדי? אני תמה לעיתים, מדוע אין שיתוף פעולה הדוק בינינו ובין החרדים ברמה הפוליטית בנושאי קיום תורת ישראל ומוסדותיה ובעיצוב הפרהסיה היהודית במדינת ישראל? מדוע אינני שומע על גוף משותף בין רבני הציונות הדתית והרבנים החרדיים העוסק בנושאים תורניים, במוסדות התורה, בפסיקה הלכתית ובכינוסים תורניים?

אנו שומעים מעת לעת על פעולות קירוב יפות בין דתיים וחילוניים. הגיעה העת, שניזום פעולות קירוב בינינו ובין החרדים. אני מציע שבתחילת הדרך, המנהיגות הרבנית ציונית תתחיל ביוזמה. אני יודע, שישאלו אותי רבים, מדוע אתה מעלה את הדברים כלפינו, מדוע החרדים לא יוזמים את שיתוף הפעולה עִמנו? תשובתי: עיינו במסכת אבות דרבי נתן (יב, ג): "אוהב שלום כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד, כדרך שהיה אהרן אוהב שלום בין כל אחד ואחד. שנאמר: "תורת אמת הייתה בפיהו, ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי, ורבים השיב מעון" (מלאכי ב,ו).

גדעון רפאל בן מיכאל

איך נתנחל בלבבות?

פורסם בעתון "הצופה" ב-טו תשרי תשס"ו, 19.10.2005

קראתי בעיתון "הצופה" מאמרים רבים, המביעים את הכאב, על שאנו, הציבור הדתי-לאומי לא מצאנו את הדרך להתנחל בליבותיהם של כלל הציבור בישראל.

אני רוצה להפנות את תשומת לב הקוראים לראשיתה של הציונות הדתית שנקראה ה"מזרחי". המושג הוא קיצור מילים של המושג הערכי "מרכז רוחני", ששמה דגש על המשולש: ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל.

אין לי ספק, שבתהליך מתמשך, הזנחנו את המיקוד על הקמת "מרכז רוחני" יהודי שייתן מענה לכלל עם ישראל. אנו התקפלנו יותר פנימה אל תוך עצמנו אל הקונכייה ששמה "הצינות הדתית". הקמנו מערכת חינוך לתפארת, פיתחנו את ישיבות התיכוניות, האולפנות וישיבות ההסדר.

ללא היסוד של הכרת תורת ישראל, קשה מאד להבין את תורת ארץ ישראל. אלו כלים השלובים זה בזה. זאת הסיבה המרכזית לאי הזדהותו של הציבור הכללי עם דרכה של הציונות הדתית.

ברם, נשאלת האלה: מה עשינו ותרמנו להפצת היהדות בקרב כלל ישראל? איזה מוסדות הקמנו להפצת קרן התורה בקרב הציבור הכללי? אני הכרתי מנהלי בתי ספר על-יסודיים חילוניים שפנו אלי בתחינה, שלח לנו מורים מדור הכיפות הסרוגות שילמדו תנ"ך ותורה שבע"פ. אנו רוצים שבני הנוער יתבשמו ממידותיהם ודרכם. לצערי הרב, לא נמצאו מועמדים. צעירינו, בעלי ההשכלה התורנית לא ראו בנושא זה אתגר וצו השעה.

התוצאות קשות. תמונה עגומה, תוארה בעיתון "מעריב" מיום שישי האחרון, במאמר שפרסם העיתונאי דן מרגלית: "חגים וזמנים לדרכון". הנה מספר קטעים ממאמרו: "האליטות שהפכו את הנהירה לחו"ל לריטואל כמעט דתי בחגים, והפוליטיקאים הרבים מדי שילדיהם בחרו שלא לחיות כאן, מאבדים מסמכותם המוסרית להנהיג את האומה.
כדאי להתבונן בחודש תשרי, וגם בניסן, ימינה ושמאלה, ולהיווכח כי האליטות החילוניות נעלמו. בין כסה לעשור, וממנו ועד לשמיני עצרת, ולפני ליל הסדר או מיד אחריו, מסתלקים מנהיגי הציבור ואצילי הממון מארצם וממולדתם. הם אינם כאן, שנה אחר שנה.
הפוליטיקאים והעשירים – האליטות בעידן המודרני – חדלים להיות חלק מהחוויה הישראלית החילונית, שנרקמה סביב החגים המעצבים את ההוויה היהודית. ילדים חילונים נהגו לשחק בראש השנה וביום הכיפורים ב"איקס-מיקס-דריקס" בחצר בית הכנסת. הם השתעשעו עם האושפיזין בסוכת השכן ואכלו מצות אצל סבתא וסבא. בהתבגרם טיילו בארץ אל "בורות המים" של נעמי שמר, המפכים "מי מבוע, מי תהום ומי נהר."
בעשור האחרון הם נגררים בילדותם אחרי ההורים בשדרה החמישית בניו-יורק ובקזינו בלאס-וגאס. בני העשירים עושים סוכות ופסח על סיפון היאכטה. בעקבותיהם הולך וגדל שיעור בעלי היכולת הכלכלית הפחותה, שמחקים אותם בטיולי תיור פחות מרהיבים וממוססים את הנוהג המשפחתי-מסורתי.
זה אחד המפוררים הגדולים של הלכידות היהודית. מגמה זו אינה מנותקת ממגפת הירידה, שבהיעדר תחושת שייכות פוקדת את השכבות המובילות בישראל. מספיק להתבונן שוב לימין ולשמאל, ולראות כמה בנות ובנים לפוליטיקאים ואנשי עסקים בחרו לא לחיות כאן – והם בוודאי אינם יכולים לטעון לקשיים כלכליים – כדי להבין את מה שידוע, אבל נעטף בקשר שתיקה: האליטות החילוניות הוותיקות איבדו מסמכותן הציבורית והמוסרית להנהיג את האומה.
הגיעה השעה למסור בהדרגה מתמדת את ההנהגה הלאומית לידי עולים מרוסיה המתערים בארץ וליוצאי עיירות הפיתוח ול"כתומים." זה בלתי נמנע. גם ראוי".

מה עלינו לעשות לשינוי המציאות?
א. להקים מסגרות להפצת תורת ישראל בקרב הציבור הכללי.
ב. עלינו להכשיר מורים ומחנכים בעלי כישורים ומוטיבציה שילמדו תנ"ך, תורה שבע"פ והיסטוריה בבתי הספר הממלכתיים.
ג. עלינו לחדש ולרענן את המדרשות ליהדות עבור הציבור הכללי.
ד. על נציגינו בכנסת להיאבק על לימוד מקצוע התנ"ך בבתי הספר הכלליים כמקצוע חובה.
ה. יש להקים עמותה שתפיץ יהדות ולימוד תורה באינטרנט. ראו את הצלחתו הבלתי רגילה של אתר "הדף היומי" באינטרנט, שהיוזמה להקמתו באה מפעילים מהיהדות החרדית.
ו. עלינו להגדיל את מספר הרבנים הגדולים והייחודיים בהפצת תורה לכלל עם ישראל כדוגמת הרב מאיר ישראל לאו שליט"א והרב מוטי אלון שליט"א שתרומתם אדירה.
ז. עלינו לשנות את סדר העדיפויות של המשולש הערכי ב"מרכז הרוחני" שיתחדש, ראשית תורת ישראל, אחריה עם ישראל ואחריה ארץ ישראל. זהו, לדעתי הסדר הנכון.
ח. להגשמת ההצעות הללו דרוש ממון רב. איני בטוח שניוושע מתקציבים ממשלתיים. עלינו להקים הקדש מיוחד למימוש מטרה זו, שיתנהל על פי אמות מידה מוסריות ועל פי כללי המינהל התקין. באם יחוש הציבור שכך מתנהלת מערכת חשובה זו, הוא גם יתרום בעין יפה.

פעילות זו, עלינו לקיים כמאמר הפסוק: " דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" ואז יתקיים "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".

גדעון רפאל בן-מיכאל

שפל ערך
פורסם בעיתון "הצופה", ט בחשוון תשס"ה, 24.10.2004

על פי הכרתי את מערכת החינוך הממלכתית, אוכל לומר שבקרב המנהלים, המורים וההורים יש הסכמה לרשימת "סל הערכים" שיש להקנות לתלמידים. גם המדינה קבעה את היעדים החינוכיים-הערכיים, תוך תשומת לב לעובדה שהחברה בישראל היא דמוקרטית ויש בה קשת של דעות. ארבע המטרות ראשונות המשקפות את "סל הערכים" כפי שנקבע בחוק חינוך ממלכתי הם לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, לימוד תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל, לימוד תורת ישראל, תולדות העם היהודי, המסורת היהודית, והנחלת תודעת זכר השואה והגבורה.

לצערי הרב, במציאות של היום, קיימים פערים בין הציפיות של המערכת לבין הביצוע בהקניית הערכים הנ"ל. אני סבור, שהבעיה נעוצה במערכת ההכשרה של המורים הם מכשירים מורים מקצועיים, אך אינם מכשירים מחנכים. התוצאה: מגיעים מורים למערכת החינוך, מבלי שקיבלו הכשרה והכנה לאחד התפקידים החשובים שיקבעו את פני החברה בישראל.

בכל סיטואציה חינוכית-ערכית בכיתה, חייב המחנך להשיל מעליו את אדרתו הפדגוגית-הפורמאלית ולהשתמש במיומנויות ודפוסי עבודה ייחודיים של דו-שיח ודיאלוגים עם התלמידים. כדי ליצור תהליך של הפנמת ערכים ונורמות חברתיות, יש צורך בשפה שאינה משתמשת ב"מתודה" של הטפה אלא מלבנת את הדברים בשיח ושיג שבין המחנך ותלמידיו. בנוסף לכך על המחנך לשמש דוגמא אישית לתלמידיו בכל הליכותיו.

בנוסף, על המחנך גם לדלות את הערכים הטמונים באותו מקצוע ולהקנותם לתלמידים. אך רבים מהמורים, אינם מזדהים עם הערכים של המקצוע הלימודי אותו הם מלמדים. אך היו גם תקופות אחרות בארצנו. בשנות הארבעים, חיפה נחשבה לעיר "אדומה" וחילונית מובהקת. אבל תושביה ידעו היטב שהתנ"ך הוא חלק ממורשתנו היהודית, הם הבינו שהתנ"ך הוא הקושאן שלנו על ארץ ישראל. ראו, מה כתבו תושבי חיפה בעת המאבק עם השלטון הבריטי בארץ ישראל כנגד גזרות הספר הלבן. הם כתבו כתובת גדולה מאירת עיניים באנגלית יש לנו רק ספר אחד והוא התנ"ך הקדוש! לא יתרחש תהליך חינוכי-ערכי, אם המחנך לא יזדהה עם הערכים שהוא מקנה לתלמידיו. עתה, עם תהליך ביצוע הרפורמות בחינוך בעקבות דו"ח "ועדת דוברת", אני פונה אישית לליבנת, החותרת להקניית ערכים יהודיים ודמוקרטיים ועוד. אם את חפצה בשינוי מהותי, רציני ומעמיק בחינוכם של תלמידי ישראל, קיימי מערכת הכשרה והשתלמויות בנושאי החינוך הערכי למחנכים בתוך מערכת החינוך. במערכת הכשרה זו, יקבל המחנך את הכלים והתכנים הנחוצים לו וכן, סדנאות לבירור וליבון סוגיות חינוכיות-ערכיות. כך ייוצר גם תהליך פנימי שיביא להזדהותם של המחנכים עם הערכים שעליהם להקנות לתלמידיהם. התני קבלת תפקיד המחנך רק למי שיסיים מערכת הכשרה זו. הפעלת תוכנית זו, תביא להערכתי, לשינוי המצופה בהקניית הערכים לתלמידי מערכת החינוך במדינת ישראל.

גדעון רפאל בן-מיכאל

תפילות "על תנאי"?
פורסם בעיתון "הצופה", ל בניסן תשס"ה, 21.5.2005

מאמרו של טולי פיקרש "אין לחגוג השנה את יום העצמאות" ["הצופה", כט בניסן], מהווה תמרור אדום. זה הרגע שעלינו לבצע עצירת בלמים ולא לקבל בשום פנים ואופן את הנאמר במאמר. משפט כגון, "ראוי גם שבבתי הכנסת של החוגים הדתיים לאומים לא יקיימו השנה בערב יום העצמאות תפילות חגיגיות", מהווה פגיעה חמורה ואנושה בפסיקת רבותינו, שפסקו שביום העצמאות עלינו להוסיף תפילות מיוחדות ולומר את ההלל בשם ומלכות. תהליך ההידרדרות בפסיקת רבותינו צף ועלה, כאשר תהליך פינוי גוש קטיף וצפון השומרון התחיל לקרום עור וגידים. אז החליטו מספר בתי כנסת להפסיק את התפילה לשלום המדינה.

במחלוקת שבינינו ובין החרדים לגבי תפיסת עולמנו ההשקפתית הדתית לאומית, הם טוענים כלפינו, שאנו מקבלים פסיקות "על תנאי". המציאות הנוכחית הוכיחה שהם צודקים. האם יעלה על הדעת שאם המצב הרוחני של עם ישראל יגיע לשפל המדרגה נבטל את תפילות חגי ישראל?

במרוצת הדורות התפתחה מסורת בקהילות ישראל להתפלל לשלומה של מלכות. התפילה מבוססת על הנאמר בספר ירמיה :"ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה' " (ירמיה כט, ז). בספר עזרא, מסופר על הצהרת כורש והרשות לבנות את בית המקדש. ניתנה הוראה גם לספק את הצרכים להקרבת הקורבנות. בהמשך כתוב: "שיהיו מקריבים ניחוחים לאלוקי השמים, ומתפללים לחיי המלך ובניו" (עזרא ו, י ). גם המשנה במסכת אבות, דורשת מאתנו להתפלל לשלומה של מלכות וגם נותנת סיבה לדרישה זו. "רבי חנניא סגן הכוהנים אומר: "הווי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" (אבות, פרק ג, משנה ב). הגמרא, במסכת עבודה זרה ( ד, ע"א) נותנת פירוש אליגורי לדברי התנא רבי חנניא: "למה נמשלו בני אדם לדגי הים? שכתוב 'ותעשה אדם כדגי הים' (חבקוק א, יד). מה דגים שבים, כל הגדול מחברו בולע את חברו, אף בני אדם, אלמלא מוראה של מלכות, כל הגדול מחברו בולע את חברו".

הרב ב"צ מאיר חי עוזיאל זצ"ל הראשון לציון כתב בשנות החמישים: "'היום הזה נהיית לעם ה' '. דבר זה ראוי לאומרו ביום זה הוא יום הכרזת מדינתנו העצמאית מדינת ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך', כי ביום הזה התפרקנו מעול שעבוד מלכות זרה בארץ ישראל... יום זה הוא יום טוב לישראל היושב בארצו ובכל תפוצות פזוריו, לדורותינו ולדורות עולם, להודות לה' חסדו, להגיד בקול זמרה וצהלה הלל ותהילה: 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו".

הגאון רבי משולם ראטה זצ"ל כתב: "חמישה באייר, שנקבע לחוג אותו בכל הארץ זכר לנס תשועתנו וחירותנו מצווה לעשותו שמחה ויום טוב ולומר הלל. ואף ציבור שבעיר אחת או יחידים שקובעים עליהם יום טוב לעצמם, על נס שנעשה להם, חייבים לקיים עליהם ועל זרעם והבאים אחריהם עד עולם...וממילא פשיטא בנידון דידן, הנוגע לציבור של כלל ישראל, ויש כאן פדיון מעבדות לחרות, שנגאלנו משעבוד מלכויות ונעשינו בני חורין והשגנו עצמאות ממלכתית, וגם הצלה ממיתה לחיים, שניצלנו מידי אויבינו שעמדו עלינו לכלותינו, בוודאי חובה עלינו לקבוע יום טוב ויפה כיוונו שקבעו את היום הזה דווקא, אשר בו היה עיקר הנס שיצאנו מעבדות לחרות על יד הכרזת המדינה".

ביום העצמאות, נודה לקב"ה על הניסים שנעשו לנו ונתפלל לשלומה של מדינת ישראל : "אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו, ברך את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, הגן עליה באברת חסדך ופרוש עליה סוכת שלומך ושלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך...". חג עצמאות שמח!

גדעון רפאל בן מיכאל

אין לנו ארץ אחרת

פורסם בעיתון "הצופה, כד באייר תשס"ו, 21.5.2006

בסוף 1939, בעקבות "ליל הבדולח", הפליגו 900 יהודים באונייה "סנט לואיס" מנמל המבורג בגרמניה אל קובה. שלטונות קובה הודיעו על ביטול אשרות הכניסה שניתנו ליהודים. האונייה המשיכה לכיוון ארצות הברית, אך גם זו סירבה לקלוט את היהודים, למרות אישורי הכניסה שקיבלו 734 מנוסעיה. אחרי מסע של כחודש בים הודיעו הולנד, בלגיה, צרפת ובריטניה על נכונותן לקלוט את היהודים, והאונייה הוחזרה לאירופה לפיזור היהודים במדינות אלה.
רוב פליטי "סנט לואיס" נספו מאוחר יותר בשואה, עם כיבושן של המדינות בידי הגרמנים. פרשת האונייה "סנט לואיס" הוכיחה כי ליהודים המהגרים מגרמניה אין למעשה, ארץ מקלט.
סיפורה של האונייה "סנט לואיס" מלמד יותר מכול על התייחסותו השלילית והאטומה של העולם החופשי כלפי בעיית היהודים הנמלטים מציפורני הגרמנים.
אילו היתה לנו מדינה בתקופת טרום השואה, היינו יכולים לקלוט את כל פליטי ארצות אירופה.

הגרמנים ביקשו להשמיד להרוג ולחסל את העם היהודי. אילו הייתה לנו מדינה, ייתכן מאד והיינו יכולים למנוע השמדת 6 מיליון יהודים בשואה.

בשואה ביקשו רבים...רבים... נקמה על הרציחות של הגרמנים.
בכתובת שנחקקה על קיר בית הכנסת הישן בקובל. נמצא על אחד הקירות שלא ניזוקו בדליקה הדברים הבאים: "ראובן אטלס, דע כי כאן ניספו אשתך גינה ובנך אימוש. ילדנו מירר בבכי. הוא לא רצה למות. צא למלחמה ונקום נקמת דם אשתך וילדך יחידך. אנו מתים על לא עוול בכפנו. גינה אטלס".
נקמת העם היהודי כנגד הרוצחים הגרמנים, הייתה הקמת מדינת ישראל.

עתה, לאחר ההתנקות מגוש קטיף, אנו שומעים רחשים וגם קולות של ייאוש מהמדינה שלנו. שמעתי מפי רבים מדי שלא הניפו את דגל המדינה ביום העצמאות. קראתי מעל דפי "הצופה" כי רבים התכנסו פנימה לתוך קונכייתם ולא חגגו את יום העצמאות.

יש לרבים מאתנו ביקורת על התנהלותה של המדינה. חשוב להשמיע את הביקורת ויותר ראוי להיאבק על עמדות ודעות באמצעים שמדינה דמוקרטית מעמידה לרשותנו, אך במקביל זכרו: אין לנו מדינה אחרת! עלינו לשמור על קיומה מכל משמר. אמרותיו האנטישמיות של נשיא אירן והצהרותיו לחיסול מדינת ישראל, אינם דברים בעלמא. עלינו להתייחס במלוא הרצינות להכרזותיו. בארצות אירופה ובעיקר בצרפת, גואה עתה גל אנטישמי. יודעים היהודים בארצות הללו כי מדינת ישראל תשמש עבורם מקום מקלט בטוח. לכן זכרו: אין לנו מדינה אחרת!

בתקופה האחרונה, אנו עדים לזילות של צעירים מקרבנו כלפי צה"ל. אני שומע בסביבתי, צעירים המסיקים מאירועי ההתנקות ומאירועי עמונה, שצה"ל הוא לא בדיוק הצבא שלהם. אני מודע לכך שרק מעטים חושבים כך, אך אני מוטרד מהסחף. אין לנו צה"ל אחר!

היה וויכוח בינינו, האם מותר להשתמש בסמלי שואה במאבק על פינוי ישובים? אני תמיד גרסתי, שאַל לנו להשתמש בסמלי השואה במאבק הלגיטימי כנגד ההתנתקות.
חשוב שייאמר, הלקח העיקרי והחשוב מהשואה, שעם ישראל זקוק למדינה עצמאית ריבונית וחזקה לא רק מההיבט הביטחוני אלא גם שהחישוקים החברתיים של המדינה יהיו חזקים כעבותות ברזל.

אני סבור, שהבחירות האחרונות היו גם כעין משאל עם. העם לא נתן תמיכה מאסיבית
כנגד פינוי ישובים מעבר ל"קו הירוק".
אין להתייאש. יש לאזור כוח ותעצומות נפש כדי להשפיע על העם בתבונה, בשכל תוך כדי אהבת העם והמדינה. אַל ניתן לעצמנו להיסחף למחוזות לא רצויים. לא נרוויח מכך מאומה. רק נפסיד.

במקביל, עלינו להשפיע על אופייה ודמותה היהודית של מדינת ישראל. אני מוטרד גם מהאפוטרופסות של מפלגות השמאל על הצדק החברתי. אין אנו שומעים במידה מספקת התבטאויות המבטאות את ההלכה יהודית וחזונם של נביאי ישראל ביחס לצדק חברתי.
קיומה של מדינת ישראל תלוי רבות גם באופייה היהודי. זכרו: אין לנו ארץ אחרת!

גדעון רפאל בן-מיכאל

השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם

פורסם "עלון שאנן", גיליון 135, ערה"ש תשס"א

לפני כחודש, השתתפתי בסעודת מצווה של "שבע ברכות". כאשר נכנסו החתן והכלה לאולם, קיבל אותם הציבור בשירה הבאה: "שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד..." מתוך מזמור בספר תהילים (כד,ז).

לעיתים, אנו עדים גם לתופעה, שמנהיג הנכנס לאולם או לאתר, שבו ממתין ציבור המעריץ את המנהיג, נוהג הציבור לשיר למנהיג את הפסוקים ממזמור זה.

תמוה מאד, כיצד נוצרה תקלה, שבה נהפכו היוצרות, שמזמור שיר הלל ושבח לקב"ה, שר הציבור לבני האדם?

אני מביא בפניכם את הדברים הנאמרים במדרש תנחומא, שמהם נוכל ללמוד, שלא ראוי לערוך "קבלת פנים" עם דברי שבח המיועדים לקב"ה.

וכך נאמר במדרש תנחומא פרשת בהעלותך, ט:
"זה שאמר הכתוב, שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם (שם כד ז). בשעה שהכניס שלמה את הארון לבית המקדש, התחיל שלמה אומר, שאו שערים ראשיכם וגו', שהיו הפתחים שפלים, ואמר, הינשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד. אמרו לו השערים, מי הוא זה מלך הכבוד. בקשו השערים לירד עליו ולרוץ את ראשו, אלולי שאמר, ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה. חזר ואמר, ה' עזוז וגבור וגו', שאו שערים ראשיכם. אמר להם, התגדלו שמלך הכבוד עליכם. מיד חלקו לו כבוד ונשאו עצמן ונכנס הארון. אמר להם הקדוש ברוך הוא, אתם חלקתם לי כבוד, חייכם, כשאחריב את ביתי אין אדם שולט בכם".

במסכת שבת (ל, ע"א), קיימת מקבילה:
כשבנה שלמה המלך את בית המקדש ביקש להכניס הארון לבית קודשי הקודשים. שלמה לא הצליח במשימה. שערי בית המקדש דבקו זה בזה ולא איפשרו לו להכניס את הארון לבית המקדש.
"אמר שלמה עשרים וארבעה רננות (תפילות, תחנונים) ולא נענתה תפילתו. שערי בית המקדש לא נפתחו. הוסיף שלמה תפילה ואמר: "שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד". מיד השערים רצו לבלוע את שלמה. השערים "חשבו" שבפסוק זה הוא מתכוון אל עצמו.
שאלו אותו השערים: מי הוא זה מלך הכבוד? השיב להם שלמה: "ה' עזוז וגיבור". חזר שלמה ואמר: "שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה" גם תפילה זו לא נענתה. שערי בית המקדש לא נפתחו. חזר ואמר תפילה נוספת: "ה' אלוקים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך". (דברי הימים ב, ו, מב) - מיד נענה. שערי בית המקדש נפתחו. שלמה הכניס את ארון הברית לבית המקדש.

המסקנה המתבקשת מדברי חז"ל, שאין לשיר מילים ממזמור זה לבני האדם. הרוצים לקבל פני חתן וכלה ופני מנהיגים בשירה, עליהם למצוא שירים, המבטאים את מידת הצניעות והענווה הראויה.

גדעון רפאל בן-מיכאל

האיש שהיה שם

פורסם ב"מקור ראשון", טו כסלו תש"ע, 2.11.09

מעת לעת אני מספר על דמויות מופת מאנשי הציונות הדתית. הפעם אני רוצה לספר על משה פורת, אוד מוצל מתופת השואה, חבר קיבוץ שלוחות, מחנך דגול וצנוע אשר לקח על עצמו לספר את קורות השואה דרך סיפורו האישי לאלפי תלמידים בבתי הספר ובמשלחות הנוער לפולין.

משה פורת נולד בהאידונאנאש, בצפון מזרחה של הונגריה. את בר-המצוה "חגג" במרתף של בית חרושת ללבנים בדברצן, ששימש כתחנת ריכוז של יהודי האזור לפני הישלחם לאושוויץ. זה היה בקיץ 1944, חודשים אחדים לאחר השתלטות הגרמנים על הונגריה וסגירתם של היהודים בגטאות במקומותיהם. בשל צירוף מקרים חריג הגיע הנער משה עם אמו ואחיו למחנה עבודה בווינה ומשם במצעד המוות למאוטהאוזן. עשרות מבני משפחתו מצאו את מותם במחנות העבודה והמוות - ביניהם אביו, אמו ואחיו הבכור.

משה, מצא עוז ותעצומות נפש לקום ולהתרומם מאפר השואה. בעודו באיטליה, התגייס להגנה ועבר הכשרה צבאית. בעיצומה של מלחמת הקוממיות הגיע ארצה כמגוייס גח``ל - והוא כמעט בן 17 שנה. לאחר שנת הכשרה בכפר הנוער הדתי, הגיע לקבוצת שלוחות שבעמק בית שאן, עוד בטרם עלתה הקבוצה למקומה הנוכחי. עסק במגוון עבודות ותפקידים: נוטע, קומונר בבני עקיבא, מורה ומדריך בחברת נוער, שליח עלייה בדרום אפריקה ורודסיה; וכן עסק בחינוך בשירותי רווחה ובענייני בטחון בקיבוצו ובמועצה האזורית.

בספרו "באמונה בחסד וברחמים" הוא פורש את סיפורם של ילדים שגורשו בקיץ 1944 עם אמם מעיירת הולדתם לעבר אושוויץ, אך נקלעו לעבודת כפיית בווינה. לקראת סוף המלחמה מצאו עצמם מורדפים במצעד המוות למאוטהוזן, שם זכו להקביל את הצבא האמריקאי ששחררם מן העבדות. עד שהגיעו למחוז חפצם - ארץ ישראל - היה עליהם להיטלטל ולחצות גבולות במשך שלוש שנים.

רק שלושים שנה לאחר השואה, בשנת תשל"ו-1976 נפתח סגור ליבו, כאשר נענה למורה נילי מבית הספר המשותף של משקי הקיבוץ הדתי בשדה אליהו לספר על קורותיו בשואה לתלמידי התיכון.

משה מקדיש עיתותיו בהנחלת זיכרון השואה לבני הנוער. הוא מופיע בבתי הספר ומצטרף כאיש עדות למשלחות בני הנוער לפולין. משה ניחן ביכולת מופלאה לספר את קורותיו לבני הנוער. הינו מחנך מעולה, הממלא את שליחותו בדביקות, ברגישות, במסירות רבה והכל בהתנדבות.

משה קיבל מאות מכתבי תגובה מבני נוער. הוא כינסם בספר "קשר בל ינתק" – מכתבים אל "סבא משה". מהמכתבים, הינך למד, מה עוצמתה החינוכית-ערכית של מתן עדות בפני תלמידים.

כותבת נעמה: "תמיד היו לי שאלות וספקות בקשר לאמונה, אבל השבוע חשבתי על קרובי משפחתי ועליך. ראיתי, איך אתה כמותם, עברת כל-כך הרבה תלאות וייסורים ונשארת יהודי מאמין ושומר מצוות. לכן, גם אם יש לי בעיות עם הנושא והרבה שאלות, אני מרגישה חובה מסוימת וגם רצון חזק מאד לנסות ולמצוא את הדרך להאמין, מכיוון שאתה הצלחת, אין שום סיבה בעולם שאני לא אוכל".

כותבת אדווה: "אין לי שושלת משפחתית שהייתה בשואה ותמיד איכשהו בתת מודע, זה הפריע לי. הרגשתי רע עם זה וקשה לי להסביר למה. זה נשמע ממש מוזר ואפילו אני לא מבינה את זה אבל ככה הרגשתי. וברגשות לא שולטים. כך שאף פעם לא שמעתי סיפורים מבני משפחה על מה שעבר עליהם 'שם' ולא יכולתי להתרגש איתם.
במסע הזה חשתי שבעצם כל עם ישראל הוא מעין משפחה גדולה ומיוחדת תודות לך! במסע הזה. לאט לאט נבנתה לי תחושה שאני יכולה לפנות אליך בחופשיות כמעט גמורה, לדבר איתך ולשתף אותך, ממש כמו סבא.
עכשיו אני מרגישה שאני אחת מצאצאי ניצולי השואה, ואני גאה בזה ומתכוונת לזכור זאת ולהזכיר לכולם".

גדעון רפאל בן-מיכאל

המדריך השלם למחנכי ישראל

פורסם ב"מקור ראשון", טו חשוון תש"ע, 2.11.09

החודש, חל יום הזיכרון לאדמו"ר מפיאסצ'נה, הרב קלונימוס קלמיש שפירא, שנרצח ב-ד' מרחשוון תש"ד במחנה טרווניקי ע"י לובלין שבפולין. האדמו"ר ידוע לרבים בזכות דרשותיו שניתנו בימי האימים בגטו ורשה וקובצו ב"ספר אש קודש".

האדמו"ר היה ידוע גם כמחנך מובהק וכתב ספרים תורניים בענייניי חינוך. חשבתי שבימים אלה כאשר מערכת החינוך עסוקה בסוגיות של חינוך לערכים ומניעת אלימות חשוב להביא לקדמת הבמה את ספרו החשוב והמרתק "חובת התלמידים" כדי להשלים את החסר בחוק זכויות התלמיד, תשס"א-2000 שחוקק ע"י כנסת ישראל.

כאשר החוק חוקק, הופתעתי מתוכנו הלא-מושלם של החוק. בחוק נכתבו דברים חשובים לגבי זכויות התלמידים אך במקביל לא נכתבה אפילו מילה אחת על חובות התלמידים. רבים מהמחנכים התרעמו על כך. למרבה הצער עד היום לא נעשה דבר לתיקון המעוות.

ספרו של האדמו"ר משמש כמדריך נפלא לכל מחנך. בעיקרו, תכני הספר מופנים למחנכים דתיים, אך אין ספק שהמתודות החינוכיות הגלומות בספר זה ניתנות ליישום גם בחינוך הממלכתי.

האדמו"ר אינו מתעלם מזכויות התלמידים. להיפך, הוא מדגיש אותן ביתר שאת, אך בחוכמתו ובתבונתו החינוכית הוא שילב את זכויות וחובות התלמידים כמקשה אחת.

האדמו"ר ראה בתלמיד כמשתתף בתהליך החינוכי של עצמו וכך כתב: "לא די ללמד את הנער, רק שחוב עליו לשמוע לקול המחנך ותו לא, כי לא יועיל בזה בלבד, כי לבסוף יראה את רבו למתנגדו ועריץ זר עליו... העיקר הוא להכניס בלבו דעה זו, שידע שהוא, הנער בעצמו, הוא עיקר המחנך, לא קטן ונער הוא, רק נצר מטעי ה' בכרם בית ישראל הוא, ועליו הטיל ה' חוב זה לגדל ולחנך את הנצר הזה, את עצמו, לעץ גדול עץ החיים, ולעשותו לעבד ה' צדיק וגדול בתורה". בהמשך הוא מסביר לתלמידים, מדוע חובתם ללמוד. לא מתוך כפייה אלא מתוך צורך פנימי להשתלבותם בחיים היהודיים האמיתיים.
וכך ממשיך האדמו"ר: "דבר ה' אליך, נער ישראל, עשה אוזניך כאפרכסת לשמוע את תשובת אביך שבשמים לך, אשר שם בפי נביאיו וחכמיו בתורתו הקדושה, ואנחנו רק נלקט אחד לאחד את דבריו הקדושים כלהבות אש אליך, למען תתחזק להיעשות ארז מארזי הלבנון אשר נטע ה' ".

האדמו"ר איננו מאמין בדרכי כפייה בחנוך "מטרה גדולה זו לנו, לא לכפות אותך שתלך בדרך ה' בעל כורחך, רק שגם בעצמך תרצה ללכת בו, כי לא בעשיותיך הטובות לבד אנו מסתפקים, רק שגם אתה בעצמך תהיה טוב אנו רוצים כפי שאמרנו לך".

האדמו"ר מטיל את אחריות החינוך על התלמידים ומציב בפניהם אתגר חשוב והוא המשך קיומו הרוחני של עם ישראל. "ואפשר כל אחד מכם על חבריו יסמוך ויאמר: גדולי ישראל משאר הבחורים זולתי, יצמחו. ואני אתרשל ואתעצל. אבל אם להתרשל, גם חבריך כמוך יתרשלו והם עליך יסמוכו, ותורה מה תהא עליה, עם ישראל גוי קדוש מה יהא עליו, השכינה הקדושה מה תהא עליה. נער ובחור ישראל, לומד תורה ודורש את ה' כגדול כקטן, על כל אחד מכם החוב מוטל לגלות מקרבו את נשמת ישראל ולעשות את עצמו לעמוד, אשר בית ישראל ישען עליו, אין בכם אף אחד אשר יוכל לפטור את עצמו מן האחריות הזאת".

הבאתי רק מקצת דבריו העמוקים והמאירים של האדמו"ר. אני קורא לכל מחנך ומחנכת לעיין בספר זה. גם כיום, יכול ספר זה לשמש כמדריך אולטימטיבי לציבור מחנכי ישראל.

גדעון בן-מיכאל

מעורבות שותפות ואחריות של הורים בחיי בית הספר

פורסם ב"עלון שאנן", גיליון 128, שבט תשנ"ט

בשנים האחרונות, אנו עדים לתופעה הולכת וגוברת של מעורבות הורים בחיי בית הספר. לדעתי, יש לעודד ולחזק את ציבור ההורים להיות שותפים בתהליכים החינוכיים המתרחשים בתוך בית הספר.

כבר בפתיח, אני רוצה לומר שהמעורבות של ההורים אינה חד סטרית, עליהם להגיע להבנה ודיאלוג עם הנהלת בית הספר וצוות המורים.

דיאלוג זה יצמיח שותפות אמיתית. השותפות תוכל להתקיים רק עם יקבלו ההורים אחריות לתהליכי המעורבות והשותפות.

על ההורים לזכור, שחשוב מאד שיהיו מעורבים ושותפים אך לא מתערבים.

עלינו לפתח תקשורת גלוייה, פתוחה ואמינה בין ההורים וביה"ס ולא להפוך את ביה"ס לזירת התגוששות.

על פי חוק חינוך ממלכתי, התשי"ג – 1953, שר החינוך מוסמך לקבוע את תוכניות הלימודים בבית הספר וכך נעשה הדבר היום. המשרד מוודא ביצוע החלטות השר באמצעות תקנות סדרי פיקוח במערכת החינוך.

החוק מאפשר לקיים תוכנית השלמה שתוצע ע"י ההורים, וכך נכתב בתיקון לחוק (התשט"ו, התשמ"א): "רצו הורים של תלמידים במוסד מסויים לדרוש לאותו מוסד, או לחלק ממנו תוכנית השלמה אחרת מזו שנקבעה ע"י השר, ינהגו כך: 75% של הורים בדרגת כיתה אחת יוכלו לפנות אל מנהל המוסד ולפרט בפניו בכתב את הצעת תוכנית ההשלמה שבה הם רוצים".

מבחינת החוק, זה המצב הקיים. אני סבור שעל ההורים להיות מעורבים ושותפים בעיקר בתהליכים החינוכיים-ערכיים-חברתיים של בית הספר.

משרד החינוך מעודד את מעורבותם של ההורים. הדבר בא לידי ביטוי בהוצאת חוזר מנכ"ל מיוחד (חוזר מיוחד יז', אייר תשנ"ו, מאי 1996) הנקרא: "בית הספר וההורים".
החוזר עוסק בהסדרת דרכי הקשר בין המורים להורים כשותפים לעשייה החינוכית, תוך מודעות למתח הקיים בין תפיסת ההורים את תפקידם ורצונם להיות מעורבים בחינוך ילדיהם לבין כיבוד האוטונומיה של אנשי החינוך כאנשי מקצוע.
הניסיון המעשי המצטבר, וכן גם הספרות המחקרית, מעידים שתלמידים מפיקים תועלת מכך שבין הבית ובין בית הספר שוררים יחסים של כבוד הדדי וקיימים ביניהם ערוצי תקשורת פתוחים.

מגע רציף בין הורים למורים עשוי להפוך את בית הספר למוסד קרוב ומוכר עבור ההורים, המאפשר להם להשפיע על צביונו ולהיות מושפעים ממנו. ההורים מודעים היום יותר מאי פעם למקומם בבית הספר ולחלקם בתהליכים המתרחשים בו.

מערכת החינוך רואה את ההורים כשותפים מלאים בתהליך החינוכי המתרחש בבית הספר. בהיות ההורים האפוטרופוסים החוקיים של ילדיהם מוטלת עליהם האחריות לקידומם החינוכי והחברתי האופטימאלי. מכיוון שחלק ניכר מעבודת החינוך מתרחשת בבית הספר, אין תמה שהורים מבקשים להיות מעורבים במתרחש בביה"ס. להורי התלמידים משאבי ידע וניסיון העשויים לשפר ולהעשיר את עבודת המוסד החינוכי.

עם זאת, המורים והצוות החינוכי הם אנשי מקצוע בתחום החינוך, ועל כן מוטלת עליהם האחריות לקידומם הלימודי, החברתי והרגשי של התלמידים בבית הספר. כדי שיוכלו לעמוד במשימה מורכבת זו יש לכבד את האוטונומיה המקצועית שלהם ולאפשר להם להפעיל שיקולי דעת מקצועיים ללא התערבות החיצונית. אך יש לזכור שדיאלוג עם ההורים לא רק שאינו מפחית ממקצועיות המורה, אלא להפך, מחייב רמה מקצועית גבוהה יותר.

מערכת היחסים בין ההורים למורים משמשת דוגמה עבור התלמידים, ולכן חשוב שתהיה זו דוגמה של כבוד הדדי ושל תקשורת משמעותית, שכן מערכת החינוך מעוניינת בשיתוף פעולה מתמשך, סדיר ומכובד בין בית הספר להורים.

כדי לקבוע את מהות היחסים בין בית הספר לבין ההורים יש צורך באמנה בית ספרית, שתיצור תשתית להידברות ויחסי גומלין. תפקידה של האמנה לקבוע את דרכי העבודה וההידברות בין צוות בית הספר וההורים על בסיס הצרכים הייחודיים של התלמידים, ההורים וצוות בית הספר.

האמנה צריכה להיכתב במשותף, כחלק מההידברות בין הורים, מורים ותלמידים, אף שלמורים ולהורים מטרה משותפת – קידום חינוכו והתפתחותו של התלמיד, לא ניתן להימנע מעימותים ביניהם, משום שמדובר בקבוצות בעלות נקודת מוצא שונות.

עם זאת, חשוב להגיע לפתרונן של מחלוקות, כי כך ניתן לשפר את מערכת היחסים בין הורים למורים. הדרך שבה עימות נפתר חשובה לא פחות מהפתרון עצמו.

פתרון מוסכם מקדם את תהליך ההידברות והכבוד ההדדי, בעוד שפתרון בדרך של ניצחון או הפסד גורם לנסיגה בתהליך. עימות מזמן אפוא הזדמנות לצמיחה, בעוד שהעדר עימותים במערכת יחסים כה מורכבת עלול להעיד על ניכור או אף על ניתוק.

עימותים מאפשרים לבחון את יעילותה של האמנה ולאתר בקיעים או נושאים שנשמטו ממנה. עימותים גם מזמנים הזדמנות לשפר את האמנה ולהרחיבה, באופן שתשקף את מכלול היחסים בין הורים למורים.

חשוב להגדיר את מטרות שיתוף ההורים בחיי בית הספר. להלן מטרות שיתוף ההורים:

א. לשתף את ההורים באחריות לחינוך ילדיהם בבית-הספר.

ב. להניח בסיס ליחסי אמון בין הורים למורים.

ג. לקרב בין התפיסות החינוכיות של הבית לאלו של בית-הספר:
1. לאפשר לבית-הספר להכיר את הערכים של ההורים ולהתחשב בהם.
2. לאפשר להורים להכיר את מערכת השיקולים הפדגוגיים של בית-הספר.
3. לאפשר להורים להכיר את התהליך החינוכי שאותו עוברים ילדיהם.

ד. לאפשר להורים להיות גורם מסייע לשיפור החינוך וההוראה בבית-הספר.

ה. להשפיע על יחסם החיובי של התלמידים לבית-הספר.

ו. לסייע לקידומם החינוכי של התלמידים ולהגברת הישיגהם הלימודיים.

ז. לספק תשובה לנושאים אקטואליים מיוחדים ולהגביר את הזיקה לחיי יום יום.

ח. לסייע להתמודדות בית-הספר עם השפעות שליליות שמחוצה לו.

ט. להגביר את מעורבותם של התלמידים בחיי הקהילה ובסיוע לה.

י. לתרום לאופיו הייחודי של בית-הספר ולאוטונומיה החינוכית שלו.

יא. לבסס את מעמדו של בית-הספר בקהילה.


לסיכום, חשוב לשמוע את קול ההורים והמורים. אנו מצפים לתגובות בכתב. התגובות יפורסמו ב"עלוני שאנן" הבאים.