פרסומים שלי הנמצאים באתר "דעת"


פרסומים שלי הנמצאים באתר "דעת" http://www.daat.ac.il/

ניתן להגיע לפרסומים בנושאי שואה בלינק ישיר:



* * * * * * *


לפתוח את דף הבית:


בדף הבית לפתוח: תולדות העם והמדינה

אח"כ: לפתוח: שואה ואח"כ לפתוח: מחקרים.

  * * *

נמצאים באתר פרסומים העוסקים בשואה והם:

57 ביטאונים {חוברות}: "שמירת זיכרון השואה". מגוון נושאים הקשורים בשואה.

ספר: "חירוף נפש למען הצלת ספרי תורה בשואה".

ספר: "בנתיבי הדמעות", כרך א' וכרך ב'.

ספר: ספר ה"קדיש" "אל מלא רחמים", "יזכור" וקינות לזכר נספי השואה.

ספר: "התנהלותה של המנהיגות היהודית בשואה – היודנראט".

חוברת: "משואה לתקומה – קורות חייו של אליעזר ארט - לייזר ז"ל בתקופת השואה,    הישרדותו והגעתו לארץ ישראל".



* * * * * * *

פרסומים נוספים שלי שאינם קשורים בשואה באתר "דעת":

* * * * * * *

ספר:

"ערכי יסוד במנהיגות והנהגה ציבורית במקורות ישראל"

נמצא באתר "דעת" בתוך תולדות העם והמדינה,

אח"כ לפתוח היסטוריה {תולדות ישראל}, אח"כ לפתוח חברה והיסטוריה.

לינק ישיר לפתיחת הפרסום:


* * * * * * *

ספר:

יעקב קאפל טהאבן – מנהיג מופת הראוי לחיקוי והערכה

נמצא באתר "דעת" בתוך תולדות העם והמדינה- לפתוח היסטוריהאח"כ לפתוח דמויות בתולדות ישראל.

לינק ישיר לפתיחת הפרסום:


* * * * * * *

חוברת:

משה אונגרפלד – סופר, עיתונאי, מבקר ספרות, ביבליוגרף של ספרות ישראל וחכמת ישראל,

נאמן מורשתו של חיים נחמן ביאליק.

נמצא באתר "דעת" בתוך תולדות העם והמדינה - לפתוח היסטוריה,

אח"כ לפתוח דמויות בתולדות ישראל.

לינק ישיר לפתיחת הפרסום:




* * * * * * *
גדעון רפאל בן-מיכאל

בני הסה ז"ל – איש החסד והאמת
המאמר פורסם בעיתון "מקור ראשון", יום רביעי כא שבט תשע"א, 26.1.2011

הכרתי את בני משחר ילדותנו. נולדנו בחיפה וגדלנו באותן ערוגות ערכיות של יוצאי גרמניה ("היקים") שעלו לפני השואה לארץ-ישראל, התיישבו בחיפה והקימו בה קהילה אורתודוכסית ברוח רבי שמשון בן רפאל הירש על פי המוטו "תלמוד תורה עם דרך ארץ".

בשרותו הצבאי, שירת בני ברבנות הצבאית והיה קצין מצטיין. הוא היה בין מקימי יחידת הקבורה הפיקודית של פיקוד צפון, פיקד עליה בדרגת סא"ל במשך שנים רבות. ברגישות ובחוכמת הלב הוא טיפל בקבורתם של מאות חללי צה"ל במלחמת יום-הכיפורים ובמלחמת שלום הגליל.

אותם יוצאי גרמניה, נטלו על עצמם מצוות חסד גדולה כאשר הקימו את חברה קדישא בחיפה. זכור לי היטב, כיצד הגברים והנשים קיימו בהתנדבות את מצוות חסד של אמת ועסקו בטהרת המתים.

אביו של בני, יוסה (יהושע) ז"ל היה "הרוח החיה" של אותה חברה קדישא. גם אמו אלישבע ז"ל פעלה למען נזקקים. כל פעולותיה היו מתן בסתר. מהם ספג בני את ערכי החסד האמת והאמונה.

טבעי הדבר, כאשר הדור הקודם הלך לעולמו וחלקו הזדקן, החליטו הנותרים לפנות לבני, שיקבל על עצמו את ניהול חברה קדישא.

בשעות הקשות של האבל הכבד שעטף את משפחות הנפטרים, עמד מולם אדם, שברגישות ובצניעות רבה טיפל בנושאי הקבורה והטהרה. בני היה אוהב אדם וניהל את חברת הקדישא בכישרון ניהולי, ברגישות, בחן ובאהבת אדם. הכניס דפוסי עבודה מודרניים והיה חלוץ בתחום הקבורה העתיקה (בקומות), דאג לניקיונו ועיצובו המעורר כבוד של בית העלמין בחיפה.

בני הקפיד לנהל את חברה קדישא ביושר, על פי כללי המינהל התקין ועל פי אמות מידה מוסריות. כאשר הוחלט שבחיפה תקום ועדה קרואה למועצה הדתית, נקרא בני לדגל ומונה לשמש כחבר במועצה הדתית הקרואה עד שתיבחר מועצה כחוק.

נראה, שמעטים סרבו לקבל את החלטותיו והתנכלו לו. לפני כשמונה שנים, אלמונים שפכו חומצה על פניו וגרמו נזק רב לראייתו ונזקק לטיפולי עיניים גם בחו"ל . לא די היה בכך, אותם אלמונים הציתו גם את ביתו. בני לא נכנע לתכתיבים שהיו בניגוד לכללי המינהל התקין ולמרות תופעות חמורות אלו המשיך לעמוד על משמרתו.

לפתע, הגיע היום המר והנמהר. ביום ראשון בערב, יב שבט תשע"א (16.1.11), הגיע בני יחד עם רעייתו חנה למפתן הבית. רוצח שפל, ארב לו בפתח ביתו ורצח אותו נפש.

כאשר הגיעה שמועת הירצחו לחבריו וידידיו הרבים, נעו אמות הסיפים. חיפה הייתה מזועזעת. איש תם וישר נרצח כאשר עמד על משמרתו.

בני השתייך לקהילה הציונית-דתית בחיפה והיה מקובל על הדתיים-לאומיים, החרדים והחילוניים כאחד. הייתה לו היכולת להכיל בתוכו את מגוון הדעות ולנווט את פעילותו מבלי לפגוע בכבודו של איש.
בני היה שליח ציבור רב-מוניטין ועבר לפני התיבה בבית הכנסת "אליהו הנביא" שבשכונת אחוזה. היה לו קול ערב וייחודי. בימים נוראים, רבים נהרו לשמוע את תפילותיו. בחגים, בעת מעמד תפילת יזכור, התפלל את תפילת "אל מלא רחמים" לעילוי נשמת חללי צה"ל. הייתה זו תפילה שיצאה מהמיית הלב והרטיטה לבבות. זעקתו הגיעה לגנזי מרומים ופתחה שערי שמים. רק אדם שראה את "מסדר הנופלים" מול עיניו וטיפל בהם בקדושה ובטוהרה, יכול היה להרים תפילה זו לדרגת קדושה עילאית.

בני היה איש משפחה למופת. יחד עם רעייתו חנה גידל את שני בניו ושתי בנותיו ברוח הציונות הדתית. בני וחנה הנחילו לילדיהם את ערכי הנתינה של חסד אמת וערגת הנפש של הנשמה היתרה. בשבתות, שירת מזמורי השבת של המשפחה המלוכדת, הייתה בוקעת מחוץ לביתם. שכנים רבים, היטו אוזניהם מתחת החלונות כדי להאזין למנגינות הערבות שבקעו מביתם.
מיד, עם צאת השבת קיבל בני הודעות טלפוניות ממשפחות נפטרים, שפנו אליו אישית כדי שיטפל בקבורתם של הנפטרים. כאשר קיבל את השיחות, אמירתו הראשונה הייתה "ברוך דיין אמת". אבידן בנו, בהיותו ילד קטן כאשר שמע את אביו אומר את צידוק הדין, חשב בתמימות, שאמירה זו היא חלק בלתי נפרד מהריטואל המסורתי של מוצאי- שבת. זו הייתה האווירה בביתו של בני למרות שלא סיפר לילדיו על פעילותו הקשה בחברה קדישא. שני בניו למדו בישיבת הר עציון. הוא זכה בחייו לראות גם נכדו לומד בישיבה זו.

למרות ההתנכלויות הרבות הוא לא שמר טינה לאיש. הוא חש כי עליו מוטלת עליו שליחות של חסד ואמת. שליחות שאין לה שעור ונעשית ללא חשבון. בעומדו על משמר שליחותו עלה בסערה השמימה.

ת.נ.צ.ב.ה



גדעון רפאל בן-מיכאל

אחריותנו לצביונה היהודי של המדינה
פורסם בעיתון "מקור ראשון", ח אלול תש"ע, 18.8.2010

אחיזתנו וקיומנו בארץ ישראל אינה תלויה רק בעוצמתנו הצבאית. היא תלויה רבות גם בעוצמתם היהודית-רוחנית–מוסרית של אזרחי מדינת ישראל. אזרחים התלושים מהמורשת התרבותית המפוארת של עמנו ושורשיהם היהודיים רעועים, קשה יהיה להם לתקוע יתד איתן בארצנו. כל רוח מצויה תקעקע את רוחם בעת משבר.

נשאלת השאלה: מי ידאג להנחלת ערכי תרבות ישראל בקרב הציבור הכללי היושב בציון?
מי ידאג לצביונה היהודי של המדינה? תשובתי האחת: הציונות הדתית. למה? - כי הציונות הדתית קשורה בכל רמ"ח אבריה לציבור הכללי ואף זוכה להערכה רבה. יש לה את היכולת הסגולית להצליח במשימה זו. יש בה יכולת מופלאה של הידברות ללא התנשאות.

כאשר עבדתי במשרד החינוך, פנה אלי מנהל בי"ס תיכון כללי גדול וביקש ממני בכל לשון של בקשה לאתר מורים צעירים חובשי כיפות סרוגות לבית ספרו. הוא היה סבור, שחובשי הכיפות הסרוגות מסוגלים בדרכי נועם ובדוגמה אישית להנחיל את מורשת ישראל לנוער בחינוך הכללי.

האתגר הניצב לפנינו הוא עצום ורב. עלינו לעמול ולפעול בשני מסלולים, האחד - במסלול ההסברתי והשני - במסלול החינוכי.

הציונות הדתית נועדה למלא שליחות חשובה זו. יש לנו אחריות רבה על שמירת צביונה היהודי של המדינה. זה אחד מייעודנו המרכזי.

המילה צדקה, שורשה מלשון צדק. מעשי הצדקה מביאים לצדק ולאיזון כלכלי וחברתי, לסגירת פערים וסיוע לחלשים בחברה. כך במקביל, נועד לנו תפקיד של צדקה רוחנית. עלינו לעשות רבות כדי שנביא לאיזון רוחני-ערכי-יהודי בקרב האומה. זו צריכה להיות הנְחלה רוחנית של אמת והתחברות אמיתית ללב האומה. לא בדרכי הטפה והפחדה. עלינו לפעול בדרכי נועם ובדוגמה אישית. זה מחייב את הציונות הדתית להיות חברת מופת הראויה לחיקוי.

דוגמה להסברה: בכל עת, מעל במות ציבוריות רבות, אני שומע את שלושת המילים "מדינה יהודית ודמוקרטית". בכל וויכוח בין דתיים וחילוניים מועלית הטענה, שיהדות ודמוקרטיה הם תרתי דסתרי. הם לא יכולים לדור בכפיפה אחת. תורת ה' היא תורתנו. ולמרות הצהרה ברורה זו, אני אומר: הדמוקרטיה יכולה לדור בכפיפה אחת עם היהדות. חיבור זה הוא הכרחי ונחוץ לשמירת מרקם החיים המשותפים בין מגוון הציבורים במדינה. כיום, ללא משטר דמוקרטי אין קיום למדינה מוסרית וערכית.

נחוצה דרך הסברתית מושכלת שתמנע את החיכוך בין יהדות ודמוקרטיה. רק החורשים רעה כנגד מורשת ישראל מצביעים על הסתירה. הציונות הדתית יכולה להעמיד למערכת הסברה חשובה זו, אנשי תורה יחד עם משפטנים ואנשי אקדמיה דתיים המסוגלים לסייע בהסברה, ובעיקר למצוא משעולים מעשיים למניעת החיכוך.

בתחום החינוך עלינו לפעול בקרב צעירים ומבוגרים. עלינו להקים מספר מוסדות אשר יסייעו בידינו להוציא חזון זה מן הכח אל הפועל. ראו, איזה מוסדות מפוארים עומדים לרשות הציבור הכללי עם תקציבים גדולים, כדוגמת מרכז רבין, מרכז פרס, מרכז בגין עוד... ועוד... – מרכזים המקיימים פעילות חינוכית והסברתית רבה. אין זה סביר, שלציונות הדתית אין מוסדות כנ"ל עם תקציבים, שיעדם העיקרי הוא להנחיל את מורשת ישראל למגוון האוכלוסייה במדינת ישראל. עלינו לפעול ביתר שאת וביתר עוז כדי להקים מוסדות בעלי מוניטין שיהוו בסיס פעולה למילוי החזון.

המוסדות הנ"ל יעסקו בהכנת תכנים מתאימים, הכשרת מנחים, השתלמויות מורים בתיאום עם משרד החינוך, הקמת תשתיות לבתי מדרש ומכוני בר מצווה ובת מצווה, מפגשים בין דתיים וחילוניים והכשרת מנחים מתנדבים שיעבירו באופן קבוע בימי שישי שעור בפרשת השבוע בבתי הספר הממלכתיים. יכולתי למנות רעיונות נוספים. נשאיר זאת לצוות העוסקים במלאכה.

במקום שרבים, מאסו באבן הבונים היהודית-שורשית, מסוגלת הציונות הדתית להיות לראש פינה רוחנית בהנחלת קנייני הרוח של העם היהודי במדינת ישראל. אם תגשים חזון זה. זו תהייה שעתה היפה ביותר.


בס"ד

גדעון רפאל בן-מיכאל

הנחלת זיכרון השואה במערכת החינוך
פורסם בעיתון "מקור ראשון", טו אלול תש"ע, 25.8.2010

בכאב רב קראתי את דו"ח מבקר המדינה האחרון העוסק בתחלואיה של מערכת החינוך הפורמאלית בהנחלת זיכרון השואה (ניתן לקרוא את הדו"ח במלואו באתר האינטרנט של משרד מבקר המדינה). מאד הופתעתי לחוסר התגובה הציבורית לדו"ח.

התקשורת כמעט שלא עסקה בנושא. ציבור ניצולי שואה שחיים עדיין עמנו, לא השמיע את קולו. לא נשמע קולם של אנשי ציבור ומחנכים. זאת הסיבה, שהחלטתי להגיב ולהשמיע את קולי.

ממצאי הדו"ח העיקריים הם:

1. וועדה מיוחדת שהתמנתה בשנת 2009 ע"י מנכ"לית משרד החינוך קבעה שלא עוסקים בנושא השואה במוסדות להכשרת מורים. יוצא אפוא שמורים חדשים מגיעים לבתי הספר מבלי שהייתה להם נגיעה לנושא השואה במהלך הכשרתם.

2. הוועדה הצביעה, בין היתר, על אי-פיתוח תכנית לימודים רב-תחומית מחייבת מגן הילדים עד כיתה י"ב ועל העדר יחידת מטה במשרד, שלה האחריות להנחיה המקצועית להוראת השואה מהגיל הרך ועד כיתה י"ב.

3. חוזרי מנכ"ל משרד החינוך העוסקים בנושא השואה מפנים בין היתר לספרים, לסרטים, לתערוכות ולתכניות וידאו, אך הם אינם מפרטים למי הם מיועדים, אינם ממיינים אותם לפי גיל או מגזרים ואינם מפרטים את הפעילות הנוספת הנדרשת בכיתות הלימוד לאחר היחשפות להם.

4. הנתונים מלמדים כי המשרד לא הכין תכנית לימודים כוללת להוראת השואה אף לאחד מהמגזרים. המשרד אינו מחייב ללמד את הנושא ואינו מנחה את המורים והגננות כיצד לעשות זאת. רק בחטיבה העליונה מחויבים התלמידים ללמוד היבטים עיוניים של השואה במסגרת הוראת ההיסטוריה.

5. לדעת משרד מבקר המדינה, קיים פער ניכר בין החשיבות הציבורית הנודעת לנושא השואה, המובעת גם בדברי החקיקה, לבין העובדה שהוראת השואה בבתי ספר היא חובה רק לנבחנים בבחינת הבגרות בהיסטוריה. על המשרד לקבוע מדיניות הוראה ברורה לפי מגזרים וגילים.

הממצאים הללו מפתיעים מאד. אני יודע היטב שהנוער של היום מתעניין בשואה ורוצה לדעת יותר מבני הנוער של הדור הקודם. הביקוש הגדול של תלמידים לצאת לפולין מוכיח זאת. בדידי הוי עובדה. יזמתי מסגרת חינוכית הנקראת "נוער נאמן זיכרון השואה" הפועלת במכון ללימודי השואה ע"ש ח.אייבשיץ בחיפה. הנוער נענה לקריאתנו, מאות בני נוער התנדבו למסגרת זו.

רבים מבתי הספר פטרו את עצמם מהתמודדות עם נושא חשוב זה ושלחו את תלמידיהם למכוני השואה הנמצאים ברחבי הארץ. המכונים השכילו להשתמש במגוון מתודות. הפעילות עם התלמידים הייתה בעיקרה בסדנאות. כך נוצרה אינטראקציה חשובה בין המורה-המדריך לבין התלמידים. החומר הועבר בצורה חוויתית וריגושית. ברם, עלינו לזכור שעבודת המכונים צריכה להיות פעילות משלימה לעבודה הלימודית-חינוכית החשובה שתתנהל בכותלי בתי הספר.

התענינות הגוברת והולכת של בני הנוער בקורות השואה, הינה תשתית חשובה לקידום פעילות לימודית-חינוכית בנושא.
השר גדעון סער הוכיח, שיש לו יכולת להציב אתגרים למערכת החינוך ולפעול ליישומם. אני מצפה משר החינוך שימנה בהקדם צוות מיוחד לביצוע המלצות דו"ח מבקר המדינה ובהקדם.

עד שמשרד החינוך יתחיל לפעול, אני קורא למנהלים, מורים ומחנכים ליישם את דו"ח מבקר המדינה בבית ספרם, עוד בשנה"ל תשע"א. בכוחכם ובאמונתכם החינוכית, אתם מסוגלים לקדם את נושא הנחלת זיכרון השואה במוסדכם.




גדעון רפאל בן-מיכאל

שכול וזיכרון - הניה אופנהיימר ע"ה
פורסם בעיתון "מקור ראשון", 5.8.2010
בימים אלה הלכה לעולמה הניה אופנהיימר ע"ה, אלמנת צה"ל, אלמנתו של דובי אופנהיימר הי"ד בן המושב שדה יעקב ובוגר ישיבת בנ"ע בכפר הרא"ה שנפל בקרב על רמת הגולן במלחמת ששת הימים. הניה נקברה בישוב הושעיה שבגליל התחתון. הניה הייתה אישה מיוחדת במינה. השכול והזיכרון היו שלובים באישיותה כמקשה אחת. הזיכרון נהפך לדומיננטי בחייה.

בילדותה למדה בחינוך הכללי. בגיל ההתבגרות חל מהפך בהשקפת עולמה והיא הצטרפה לתנועת בני עקיבא, שבט אמונים-סניף חיפה. עם הזמן עברה לבית הספר התיכון הדתי "לבנות מזרחי".

בזמנו, היה בחיפה מקום מפגש ייחודי לבוגרי בני-עקיבא וסטודנטים, שזה עתה סיימו את שרותם הצבאי. המקום נקרא "בית הנוער".

באחד הימים, הגיע דב אופנהיימר למקום ושם הכיר את הניה לבית בודק. יחסיהם התהדקו ואהבתם פרחה. באותה תקופה, חברי בני עקיבא ובוגריו, פעלו ללא ליאות למען החינוך הדתי בצפון הארץ. הם היו זוג ערכי ואכפתי ולכן יצאו יחדיו לשליחות פעילה למען קידום החינוך הדתי בנצרת עילית. לא נקף הזמן, הם נישאו ותקעו יתד לביתם בבית שמש, שבאותה עת הייתה עיירת עולים. הניה הייתה מורה בחינוך המיוחד ולימים התמנה דובי למנהל ביה"ס התיכון הדתי שבמקום.

במלחמת ששת הימים, נקרא דובי לשרות מילואים במסגרת יחידת הצנחנים שבה שרת. דובי לא חזר ממלחמה זו. הוא נפל בקרב על כיבוש ג'לבינה ברמת הגולן. מאז חלפו 44 שנים. הניה לא נישאה בשנית. בשנים הללו נלחמה כלביאה על חינוך ילדיה והתמסרה טוטאלית לשימור זיכרון בעלה עד יום פטירתה.

אני מספר את סיפורה של הניה, אלמנת צה"ל, שמאז אותו יום מר ונמהר, השתנו חייה ללא הכר. לגביה, הזמן עמד מלכת בכל מה שקשור בבעלה דובי. הכרתיה היטב. אני יכול לומר עליה, שגם אחרי נפילתו לא נפרדה מאהוב חייה. היא התמסרה טוטאלית לשמירת זכרו של דובי. היא דאגה שבני משפחתה וגרעין החברים מתקופת היותה בבני-עקיבא, חבריו של דובי מהישיבה ומהצבא ושכניה בבית שמש לא ישכחו אותו.

במסירות נפש, דאגה במשך 44 שנים לקיום טקס האזכרה ביום השנה לנפילתו של דובי בבית העלמין בהר הרצל, שם הוא טמון. היא טלפנה לכל ידידי המשפחה שהזכרתי, כתבה להם מכתבים ובשנים האחרונות הפיצה את דבר האזכרה גם בדואר האלקטרוני. היא לא פסחה אפילו לא על שם אחד. רבים נענו לקריאתה והתייצבו סביב קברו של דובי ביום הזיכרון.

פעמים, ביום הזיכרון לפני הטקס, יזמה סיורים בתחנות חייו של דובי בשדה יעקב, כפר הרא"ה ובית שמש.

בל נטעה. הניה הייתה אישה פעילה, ערכית ודעתנית שבלעה ספרים רבים. הייתי יכול לשוחח עמה על כל נושא. היו לה דעות פוליטיות מוצקות. כמורה מחוננת למתמטיקה, אהבה להורות תלמידים חלשים. היה בה, יכולת מופלאה להשריש בהם את מקצוע המתמטיקה ולהביאם לפסגות לימודיות.

הניה הייתה כעין אנדרטה חיה ופעילה לזיכרון בעלה דובי. הניה ודובי –חד הם. כאשר הזכירו לי את השם הניה ראיתי לעיני רוחי את דובי וכן להיפך.

הילדים נועה ואיל היו פעוטים כאשר אביהם נפל במלחמה. זיכרון אביהם היה עמום מאד. הניה אמם שימשה עבורם לפיד אש, המנחיל להם את זכרו ומורשתו הערכית של אביהם. תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.



גדעון רפאל בן-מיכאל

ד"ר אריה ולדמן, רופא מומחה לרפואת עור ומוהל בעל מוניטין


מסכת חייו של ד"ר אריה ולדמן, משכה מאד את תשומת ליבי ולכן החלטתי לספר במקצת על חייו המקצועיים והאישיים.

למען הגילוי הנאות, עלי לציין, שיש לי קרבה משפחתית אליו, אך אין זה מונע ממני לספר עליו באופן אובייקטיבי ובהגינות.

ד"ר ולדמן שרת בצה"ל והיה חייל קרבי בחטיבת גבעתי. במסגרת שרותו עבר גם קורס צניחה וזכה לכנפי צנחן.

לפני לימודיו האקדמיים הוא למד בישיבת "הר עציון" ורכש השכלה תורנית רחבה.

עם סיום לימודיו בישיבה, החל את לימודיו בביה"ס לרפואה שעל-יד הטכניון בחיפה.

עם סיום לימודי הרפואה בטכניון, התחיל להתמחות ברפואת עור בבית חולים "העמק" בעפולה. לאחר ארבע שנים, עמד בבחינות של משרד הבריאות וזכה לתואר רופא מומחה ברפואת עור.

הוא התחיל עבודתו כרופא עור מומחה בקופות החולים והביא מזור למאות חולים.

מעת לעת, הייתי פוגש חולים שהיו בטיפולו. הם סיפרו עליו, הלל והשבח על עבודתו המקצועית והמסורה, ולא שכחו לציין את היחס האנושי המיוחד והייחודי שלו כלפי החולים.

כך גם הגיעו אלי הידיעות, שהוא מגיע לביתם של חולים ערירים, כמובן, ללא תשלום והכול לשם שמים.
בשכונה שבה הוא גר, יודעים אנשי קהילתו, שאפשר להתדפק על דלת ביתו ביום ובלילה. על כל המעשים הללו, הוא אינו מבקש תמורה כספית.

ד"ר ולדמן התקדם בעולם הרפואה והתמנה כמנהל מרפאה גדולה של אחת מקופות החולים.

ד"ר ולדמן גר בחיפה בשכונה, שיש בה למעלה מ-20,000 תושבים. באחד הימים, קרא לו רב השכונה והציב לפניו אתגר יהודי. הרב סיפר לו, שרבים השבתות שיש צורך לבצע בריתות מילה בשבת ולא ניתן להשיג בשכונה מוהל.
ד"ר ולדמן נענה לאתגר חשוב זה ולמד את מלאכת המילה. לאחר שלמד כדבעי את מלאכת המוהל, הוא נבחן בבחינות הרבנות הראשית וכמובן, קיבל את אישור משרד הבריאות מתוקף היותו רופא.
בין האירועים שסיפרתי, למד ד"ר ולדמן בטכניון לקבלת תואר ד"ר נוסף. במסגרת עבודת הדוקטורט השני הוא עסק במחקר חשוב ברפואת עור. לאחר סיום מחקרו, זכה לתואר ד"ר נוסף.
מעטים הרופאים היכולים להציג שני תוארי ד"ר.

במקביל לעבודתו כרופא עור ומנהל מרפאה, משמש הוא כמוהל. רבים האנשים המספרים לי בחום רב על עבודתו כמוהל. שמעו המקצועי יצא בקרב רבים, בצפון הארץ וגם למרכז הארץ ודרומה הגיע שמעו. נוצרה שרשרת של חבר מביא חבר וכתוצאה מכך, נוצר ביקוש רב לקיום בריתות, דווקא על ידו. רבים המקרים, שלצערו הרב הוא אינו יכול להיענות לכל הפונים אליו.

במקביל לעבודתו הקשה והמסורה הוא מקיים משפחה מרובת ילדים משלו. יש לו חיי משפחה למופת ומשמש דמות מופת לבני משפחתו.

בשעות הלילה המאוחרות הוא מוצא עדיין זמן ומקדיש זמנו ללימוד תורה ובנוסף לכך הוא מעביר שיעורי תורה לאחרים.
אני מכיר מעט אנשים, שיש להם את היכולת הנדירה לשלב עבודה מקצועית ברפואה, במילה ועשיית מעשי חסד יחד עם לימוד תורה ברמה איכותית גבוהה.
השילוב המופלא הזה, עושה אותו לאיש מיוחד, הראוי להערצה והערכה ע"י רבים. אין זה פלא, שרבים אוהבים אותו ונוהרים אחריו.


גדעון רפאל בן-מיכאל

בית כנסת שלי

פורסם בעיתון "מקור ראשון", יב אייר תש"ע, 26.4.2010

אני מתפלל בבית כנסת מיוחד במינו.בית הכנסת "פאר ישראל" שבשכונת נווה-שאנן בחיפה. בית הכנסת שלי מורכב מפסיפס אנושי של החברה בישראל. מתפללים בו דתיים ומסורתיים, עולים חדשים וותיקים, צעירים ומבוגרים, אנשי תורה ואנשי עמל, אנשי מדע ושכירי יום, חוזרים בתשובה וגרים לשם שמים. בכל עת, כאשר אני מתבונן במתפללים, אני מתפעל מהרעות, אהבת ישראל והעזרה ההדדית השוררים בין המתפללים. דיבוק חברים מיוחד במינו, שממנו אני שואב השראה רוחנית רבה.

בשנות השבעים של המאה הקודמת הוקם בית הכנסת ע"י ניצולי שואה. בשנות השמונים הוחל בהקמת בנינו של בית הכנסת ע"י גבאים נפלאים ומסורים בניצוחו של ר' אברהם מרמורשטיין ז"ל שיחד עם רעייתו רחל שתחי' הקימו בתוך בנין בית הכנסת מפעל חסד - מפעל ארוחת לנזקקים "כל דכפין".

רב בית הכנסת, הרב אריה כהן הינו דמות ייחודית בנוף הרבנות בישראל. יוזם ומעביר שיעורי תורה רבים המתקיימים מידי יום ביומו בבית הכנסת ומחוצה לו, מקרב מאד את הגרים ובעלי התשובה, מחזק ומדריך את באי בית הכנסת , מבקר חולים ועדיין לא סיפרתי את כל סגולותיו התרומיות. ראוי לציין, שהרב אינו מקבל שכר מבית הכנסת וגם מסרב לקבל שכר עבור סידור חופה וקידושין. כל מעשיו לשם שמים וללא תמורה חומרית. לצורכי פרנסתו הוא עובד כמהנדס מזון.

בכל יום שישי מתקיים בבית הכנסת כולל יום שישי. מתפללים משתלבים בהעברת שעורי תורה בכולל ובבית הכנסת. הגבאי המסור ר' אריה שטיינמיץ מעביר שעורים בפרשת השבוע, בנושאים תורניים ובאגדות חז"ל, ר' נפתלי שטרן מעביר שיעורי הלכה משולחן ערוך-משנה ברורה, ר' עופר משען מעביר שעורים בקבלה וגם אני משתלב בעשייה זו ומעביר מדי שבת לפני תפילת שחרית את משנה תורה לרמב"ם.

לקידושים בבית הכנסת יש חן ונופך מיוחד. בכל שבת מתקיים קידוש, גם אם אין שמחות. הקידוש נועד לגבש את המתפללים מיחידים לקהילה.

קידושי ההודיה על החסד שעשה הקב"ה למתפללים מתוך המניין, הינם קידושים מרגשים: קידוש הודיה של ניצול שואה בהגיעו לגבורות והמספר את קורותיו, קידוש הודיה של הורים שבנם החייל החלים מפצעיו או מתפלל שניצל מתאונה או החלים ממחלתו.

בית הכנסת עושה מאמצים רבים כדי לקיים בר מצווה לילדים ממשפחות חילוניות. ר' יצחק כהן ממתפללי בית הכנסת מכין את הנערים לקריאה בתורה ואמירת ההפטרה על פי טעמי המקרא. אביו של הבר מצווה מתחייב לבוא לבית הכנסת עם בנו מספר שבתות לפני הבר-מצווה כדי שהנער ואביו יכירו את התפילות ומנהגי בית הכנסת.

גבאי בית הכנסת עורכים קידוש חובה לבר-המצווה ומשפחתו. בקידוש משולבים דברי תורה ע"י רב בית הכנסת, ר' אריה שטינמץ ור' עופר משען. לנער מעניקים כתשורה סידור. בדברי ההקדשה קוראים המתפללים לנער לפקוד את בית הכנסת פעמים נוספות.

בשבת אחה"צ מתקיימת סעודת שלישית. מזון הסעודה נתרם ע"י מתפלל שיש לו יום זיכרון לאחד מבני משפחתו שחל סמוך לשבת. התפתח מנהג יפה, שלפני דברי התורה מספר התורם בקצרה על קורותיו ותכונותיו של הנפטר.

עם צאת שבת מלכתא, לאחר תפילת ערבית, מקפידים לקיים הבדלה בבית הכנסת עבור אותם בודדים שאינם מקיימים הבדלה בביתם.

זהו בית הכנסת שלי, אותו אני אוהב. הוא ביתי. אני חש בקרבי את קדושתו ושליחותו. זהו המקדש מעט שלי.




גדעון רפאל בן-מיכאל

רבנות ללא מעמד

פורסם בעיתון "מקור ראשון", כ"ג ניסן תש"ע, 7.42010

בעקבות פרשת הקמת חדר המיון בבית החולים ברזילי והעתקת הקברים על פי ההלכה, צצה ועולה השאלה, מה מעמדם של רבני הציונות הדתית בעולם ההלכה?
אקדים ואומר, אני מכבד כל פסק הלכה של רב בישראל. אנו יודעים היטב שבתולדות ההלכה היו פסקים שונים לגבי אותו מקרה שהובא לפני פוסקי הלכה. גם אין לי דבר נגד עמדתו של הרב יעקב ליצמן שהולך על פי פסיקת רבותיו.

יש לי טענה, כלפי הציבור הציוני-דתי? מדוע אין אנו נותנים רוח גבית חזקה לפסיקת הרבנים "שלנו". כבר נאמר במסכת אבות "עשה לך רב וקנה לך חבר".
מדוע אין אנו שומעים על התכנסויות תמיכה של הציבור הדתי-לאומי לגבי עמדתם של רבני צוהר התומכים בהעתקת הקברים מתוך הכרה שיש כאן עניין של פיקוח נפש.

מ"האיחוד הלאומי" שמענו קול ברור וצלול מח"כ אריה אלדד. חברי הכנסת הדתיים של ה"איחוד הלאומי" שתקו כדגים. קולם וזעקתם לא נשמע.

מדוע לא שמענו עמדה נחרצת מרבני יש"ע היודעים לעמוד היטב על משמר שלמות ארץ ישראל על פי ההלכה?

"הבית היהודי" תמך בהחלטת הממשלה והצטרף להצעת הפשרה של השר בני בגין. מדוע לא שמענו דעה נחרצת התומכת בעמדת רבני צוהר והרב הראשי יונה מצגר?

אני זוכר היטב שבמלחמת ששת הימים חללי צה"ל שנפלו בחזית הצפון נקברו קבורה ארעית בבית קברות בעפולה ולאחר שנה הועתקו הקברים לעשרות בתי קברות ברחבי הארץ בתיאום עם משפחות הנופלים. כאשר פונה גוש קטיף נפסק להלכה שיש להעתיק את הקברים לתוככי הארץ. הרב הראשי לישראל, הרב שלמה עמאר, אישר הלכתית העלאת עצמותיו של נכדו של הרצל לקבורה בהר הרצל.

כדאי לדעת, שהיו אדמור"ים שנפטרו ונקברו במקום מושבם בחו"ל, ולאחר זמן הועלו עצמותיהם לישראל. האדמו"ר מויזניץ, הרב ישראל הגר נפטר ברומניה בשנת תרצ"ו, ובשנת תש"י הועלו עצמותיו לקבורה בבני ברק., האדמו"ר משאץ, הרב יואל מושקביץ נפטר ונקבר ברומניה בשנת תרמ"ו. בשנת תשל"ח נקברו עצמותיו בהר הזיתים. היריעה צרה מלהכיל דוגמאות נוספות.

לציבור הציוני-דתי יש בעיה. טרם סיגלנו לעצמינו תרבות של משמעת עצמית כלפי פסקי ההלכה של רבותינו. סמכות הרבנים תתחזק רק אם אנו ניתן אימון ותמיכה מלאה בפסיקתם.
תמיד יש בתוכנו החושבים שניתן לשנות פסיקות הלכתיות חדשות לבקרים. אביא רק דוגמה אחת. כאשר עמדת ממשלת ישראל לא הייתה בהתאם לקו הלאומי, הרשו לעצמם גבאי בתי כנסת רבים לשנות את נוסח התפילה לשלום המדינה שקבעו רבותינו הרב הרצוג זצ"ל והרב עוזיאל זצ"ל.

עלינו לשאוף להקמת גוף של מועצת רבנים של הציונות הדתית שיזכה לתמיכה מהציבור "שלנו". מועצה מעין זו תדע להנחיל את דעת ההלכה לציבור הרוצה להתחבר למדינה, לבניין הארץ ולבנות בתוכה חברה ברוח נביאי ישראל.